הגיונות אל עמי, חלק ב, ויצא לז

יעקב ולבן

א. ״צא ולמד״.

״צא ולמד, מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל״ (הגדה של פסח).

אמנם שונאים אותנו תמיד גם כשהננו נבדלים ונפרדים מן הגוים ואנו גוזרים ״על פתם ושמנם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר״ וכו׳ (מקורות ראה: אנציקלופדיה תלמודית כרך יח: חתנות) וגם כשהננו מתבוללים עמהם לגמרי.

אבל סוף סוף פרעה שבזמנו היינו דוקא נבדלים ונפרדים מן המצריים כידוע ״שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם״ (שמות רבה פ״א, א) לא גזר רק גזרה חלקית, רק על הזכרים, ולבן, שיעקב התחתן בו ממש, דוקא הוא בקש לעקור את הכל.

ומעשה אבות סימן לבנים שיש בנים לאומיים ויש בנים מתבוללים והשנאה של הגויים גדולה יותר להאחרונים מלהראשונים.

צא ולמד! בכל ההגדה נאמר רק פעם אחת ״צא ולמד״, שהלשון הזה מראה על הדגשה מיוחדה, כלומר, שעלינו להתבונן בזה היטב היטב ואל נא נעבור על זה בחפזון, כי יש בזה תורה שלמה.

כי אמנם את גזירת פרעה על הזכרים רואים הכל מפורש באר היטב בהתורה גופא פשוט דברים כהויתם ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״ - בעוד שאת מה ש״לבן בקש לעקור הכל״ הוא טמיר ונעלם, ובכל האופנים לא מפשט הכתוב אנו למדים זאת, אך מרמז דרוש סוד אנו למדים זאת.

וזהו ההבדל בין השנאה הגלויה בהארצות שהיהודים שוכנים שם בתור ״עם לבדד״ ובין השנאה הכבושה והנסתרה בהארצות שהיהודים כבר התבוללו שמה, זהו הבדל מעין ההבדל בין פשט ובין רמז דרוש סוד.

ועל זה נאמר ״צא ולמד״ שזה כבר נחוץ למוד עיון והתבוננות, כי המעין השיטתי לא ימצא זאת לא בתורה ולא בחיים.

ב. ״לבן בקש לעקור את הכל״ מאין?

ובאמת, מאין אנו יודעים את ש״לבן בקש לעקור את הכל״?

הנה יש לומדים זאת - ראיתי זאת באיזה ספר דרושים - מהכתובים האלה (בראשית ל, כז-לה):

״ויאמר אליו לבן, אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ד׳ בגללך, ויאמר, נקבה שכרך עלי ואתנה, ויאמר אליו, אתה ידעת את אשר עבדתיך - וכו׳ - ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי? ויאמר, מה אתן לך? ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה״ וכו׳. שלכאורה כל הטענות ומענות שבין יעקב ולבן היו שלא ממין הטענה. על הטענה של יעקב ״תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן״ הוא משיב לו ״נחשתי ויברכני ד׳ בגללך״ והאם יש בזה משום תשובה? ואמנם אחר כך ״ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה״ אבל מדוע ״ויאמר״ חדש הלא הכל הוא מדברי לבן? ושוב טענת יעקב ״אתה ידעת את אשר עבדתיך - וכו׳ - ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״ ומה זו שאלה בעוד שכבר אמר לו לבן ״נקבה שכרך עלי ואתנה״? ושוב כששאל לו לבן ״מה אתן לך״ משיב לו יעקב ״לא תתן לי מאומה״ והאם לכך נתכוון באמת, הלא סוף סוף קבל הרבה מלבן כמו שכתוב ״ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים״?

אך במלה אחת מתורץ הכל, כוונתי להמלה ״נחשתי״, שלכאורה מיותרת היא לגמרי, אלא שבזה הזכיר שם עבודה זרה על כל הרכוש שיש לו, וקיימא לן, שגם אסור להתרפאות מעבודה זרה, ומכל שכן להשתמש בהם סתם, ואם כי הוסיף ״ויברכני ד׳ בגללך״ הנה ההוספה כבר היתה לא להועיל מאחרי שמקודם הניח את ה״נחשתי״ שזאת אומרת, שהכל בא לו על ידי נחש, על ידי עבודה זרה. ותיכף כשאמר זה נשתתק יעקב ולא הי׳ לו עוד מלים בפיו מאחרי שכבר לא יוכל לקבל ממנו כלום על פי התורה, והאבות הלא קיימו כל התורה כולה. ואז ״ויאמר - לבן - נקבה שכרך עלי ואתנה״, מקודם לא אמר זאת, כי היה מתירא שיעקב לא יתבייש ויאמר באמת את המגיע לו, אבל עכשיו היה בטוח, כי יעקב בין כך ובין כך לא יקבל כלל ואפשר לו להיות אדם יפה ולאמר ״נקבה שכרך״. ועל זה התחיל יעקב להגיד לו מוסר על מה שהוא חפץ לעשוק אותו לגמרי ולהציגו נקי מנכסיו לגמרי וטוען ״אתה ידעת את אשר עבדתיך - וכו׳ - ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״, אך לבן עושה את עצמו כאינו מבין לגמרי מה הוא שח ושואל כתם ״מה אתן לך״ למה לך כל הטענות האלה, הלא אנכי חפץ לתת לך כל מה שאתה מבקש ממני. ועל זה משיב לו יעקב, הוי רמאי - הלא ״לא תתן לי מאומה״ הנך יודע בעצמך, כי כבר לא תוכל ליתן לי מאומה מפני שאי אפשר לי לקבל ממך מאומה, ״אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור״, כלומר, בעד כל העבודה שכבר עבדתיך כבר אי אפשר לי לקבל ממך מאומה, כי כל מה שיש לך מכבר כבר נאסר בהנאה, ורק על הלהבא ומהדברים שלא באו לעולם שהשם עבודה זרה לא חל עוד עליהם, כלומר, מאלה שיולדו אחר כך רק מזה אפשר יהיה לקבל.

אבל על כל פנים כוונת לבן על פי הדרש. היפה הזה היה להציג את יעקב נקי ככלי ריק בעירום וחוסר כל, ואז ממילא היה מעכב גם את נשיו וילדיו בטענה צודקת, כי אי אפשר לו למסור את בנותיו ונכדיו שיגועו מרעב.

וזהו ה״בקש לעקור את הכל״ על פי דרש, ובצדק נאמר ״צא ולמד״, כי גם הגויים בהארצות האלה שהיהודים מתבוללים עמהם, הנה בתחילת ההתבוללות עוד מדברים בסבר פנים יפות כלבן בשעתו, אך גם אז ״אליה וקוץ בה״ אם כי את האליה רואים הכל וה״קוץ״ מרגישים רק היחידי סגולה.

ואמנם אחרי כך מדבר לבן זאת כבר בסגנון בהיר ואומר דברים כהויתם ״הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא״.

וכך הוא המנהג דרך ארץ עם כל המתבוללים מדור דור, מתחילה באה השנאה להם מעין אופן דרושי ואחר כך כבר באופן פשוט. והמה שומעים דברים כהויתם ממש.

ובצדק אמר אחרי כך אחד מיוצאי חלציו של לבן ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״, כי הוא ידע זאת על פי המסורה מלבן גופא, שאחרי שאמר ״נחשתי״, הנה בשביל מלה אחת זו אסר יעקב על עצמו את כל נכסי לבן ואמר ״לא תתן לי מאומה״, וניחא היתה לו לצאת בעירום וחוסר כל לגמרי, ואמנם היש ראיה יותר בולטת ״כי לא נחש ביעקב״.

ג. ספרד ואשכנז.

״צא ולמד״. ואת הלמוד הזה אנו רואים גם כן מכל ההיסטוריה שלנו, כל הע׳ אומות שונאות אותנו אם במדה יותר מרובה או יותר מועטה, אבל רק שתי אומות אנו מוצאים שרצו לקיים את ה״בקש לעקור את הכל״ הספרדית והאשכנזית. כל האומות רק גזרו גזירות עלינו, גזירות קשות וקלות, אבל אלו השתים הנ״ל חפצו לעקור אותנו מן השורש לגמרי. הספרדים בשעתם גזרו גזירת גירוש על כל היהודים מבלי שום הבדל בין זכר לנקבה בין עשיר לעני בין חרד או חופשי, ורק הבדל אחד עשו לאלה שהמירו את הדת. והאשכנזים בזמננו עוד מרחיקים ללכת וגם את ההבדל הזה הסירו והכריזו מלחמה גלויה על כל היהודים ועוד יותר על היהודים המתבוללים. ואמנם ״צא ולמד״, אם כי היהודים התבוללו פחות או יותר בין כל האומות אך להתבוללות רוחנית מוחלטת, התבוללות הנוגעת עד הנפש ממש, שנגעה לא רק בהחוגים המתבוללים הרשמיים, אלא בכל החוגים בכלל, הגענו רק בין שתי האומות הללו.

הגעו בעצמכם ותראו, כי כל היהודים שבעולם נחלקים לאשכנזים ולספרדים דוקא ויהודים סתם אינם נמצאים כמעט כלל והנוסח שלהם הוא או נוסח אשכנזי או נוסח ספרדי, ונוסח יהודי מאן דכר שמיה, והלשון שלהם או אשכנזית או ספרדית ושמות המשפחה שלהם הוא גם כן הוא שמות אשכנזיות או ספרדיות על פי רוב, וכשתבוא לאיזה עיר בכל קצוי הארץ אתה מוצא או קהלה אשכנזית או קהלה ספרדית או שתיהן ביחד.

ודוקא אלו האומות הן הצוררות אותנו ביותר מכל האומות, הן הגוזרות עלינו גזירת שמד במלוא מובן המלה הזו.

״צא ולמד״ ומה מלמדת אותנו זאת?

מלמדת, כי באמת כבר הגיע השעה שלא נהיה לא אשכנזים ולא ספרדים, אך יהודים, שלא יהיה לנו לא נוסח אשכנזי ולא נוסח ספרדי אך יהודי, שלא נדבר לא אשכנזית ולא ספרדית אך עברית נדברה וכו׳ וכו׳.

״צא ולמד״, אך דא עקא שאין אנו לומדים כלל וכלל ויעקב כורת דוקא ברית עם לבן. ואף על פי שכבר ידע שלבן בקש לעקור את הכל, בכל זאת ״ויקח יעקב אבן וירימה מצבה״ לאות ברית בינו ובין לבן ולא עוד אלא ״וישבע יעקב בפחד יצחק אביו״ על הברית הזאת.

וככה עושים גם היהודים הספרדים שנגרשו מספרד זה כמה מאות שנים בגירוש של חרפה ובזיון ובכל זאת נשארו עבדים נשבעים לספרד עד היום הזה, וככה כנראה נוהגים וינהגו גם אחינו האשכנזים.

ד. ״מתי אעשה גם אנכי לביתי״.

״ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״ (בראשית ל, ל).

זו היא שאלה לא רק של יעקב סבא, אך שאלה של כנסת ישראל כולה.

כי בגלות הננו עבדים, אם עבדות בתוך עבדות אם עבדות בתוך חירות, והעבד אם גם יהיה עשיר מופלג, הנה סוף כל סוף, ״מה שקנה עבד קנה רבו״.

והשאלה ״מתי אעשה גם אנכי לביתי״ הולכת ונשנת בהרבה תקופות של ההיסטוריה שלנו.

אכן דא עקא, שיעקב שואל את השאלה הזו רק לעת זקנתו אחרי שכבר נולד לו הבן זקונים יוסף וימי שחרותו כבר עברה.

״ויאמר ד׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״ (בראשית לא, ג).

״ובמדרש רבה (בראשית פע״ד, א) ״ר״ל אמר, נכסי חוצה לארץ אין בהם ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך״. והמדרש הזה מדבר בעדו בזמן הזה שאנו רואים איך מתקיימים הדברים בפועל ממש. ואלה שהיתה להם בינה להבין השקיעו את הנכסי חוץ לארץ שלהם בארץ ישראל והצליחו, אבל אלה שלא היו חכמים הרואים את הנולד, רואים עכשיו בחוש שנכסי חו״ל אין בהם ברכה.

ואת גם זה אנו רואים עכשיו. ״ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה״ וכמה מבנינו ובנותינו העולים לארץ ישראל עולים עם תרפים גנובים מארצות הגלות בתור צידה לדרך שמובאים זאת לארצנו הקדושה ומטמאים אותה בזה.

ואמנם חז״ל אומרים במדרש רבה (פע״ד, ה) ״והיא לא נתכונה אלא לשם שמים, אמרה, מה אנא מיזל לי ונשבוק הדין סבא בקלקוליה״, אבל בנות רחל של זמננו מכוונות בזה פשוט לשם תרפים...