הגיונות אל עמי, חלק ב, וירא יד

משתחוים לאבק רגליהם

״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״ (בראשית יח, ד).

א. הערביים של זמננו.

מעשה אבות סימן לבנים. אברהם סבר, שהמה ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, כפי שאומרים חז״ל בבבא מציעא (פו, ד), ומני אז ועד היום כבר עברו כארבעת אלפים שנה, אבל בני בניו של אברהם אבינו לא נשתנו מחד גיסא ובני בניו של הערביים מזמן ההוא לא נשתנו עד היום מאידך גיסא.

הערביים בזמנו של אברהם אבינו השתחוו לאבק רגליהם, זוהי העבודה להזוהמא, ומי שמכיר את הערביים בזמננו עם כל הזוהמא והאי-נקיון שלהם, הוא מרגיש, כי גם כן אצלם נעשה הזוהמא כמעט לקולט (תרבות), למין עבודה זרה שאי אפשר להם להפרד ממנה.

ובני בניו של אברהם אבינו כשמתישבים כעת בארץ אבות יש להם תפקיד גדול להביא ברכה גם להערביים הבידואים השוכנים שמה.

וכאברהם אבינו בשעתו הננו אומרים להם ״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״, והננו עושים הרבה השתדלויות להביאם לידי טהרת הגוף והנפש גם יחד ולהסיר מהם את זוהמתם וטומאתם שהמה שקועים בהן עד החוטם.

והמה כהערביים הראשונים, המה מקבלים ממנו את החמאה והחלב, את הסלת והבקר, ואת אוצרות הכסף והזהב שהננו מביאים להם מכל קצוי תבל, אבל על ה״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״ המה משיבים גם כן ״לא״ באלף רבתי.

ויפה כח הבני בנים מכח זקניהם הראשונים, הראשונים בימי אברהם על כל פנים השיבו בברכה בעד המטעמים שנתן להם אברהם אבינו ״שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך״, ואילו נכדיהם וניניהם משיבים לנו בקללה תחת כל הברכות שאנו מביאים להם.

ב. ישמעאל פרא אדם.

״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״.

הלשון ״יקח״ מורה שאברהם לא עשה זאת בעצמו, הוא לא הביא את המים, אך על ידי אחר, וכבר העירו חז״ל שנענש על זה שגם לבני בניו לא עשה זאת הקב״ה בעצמו, אך על ידי שליח, שנאמר ״והכית בצור ויצאו ממנו מים״. ולכאורה מדוע באמת אברהם אבינו שטרח כל כך עבור האורחים לא טרח גם להביא להם מים?

״ישמעאל פרא אדם״, ושמעתי על זה פתגם יפה, כי לכאורה לפי דקדוק הלשון היה לנו לאמר ״אדם פרא״ שהרי העצם קדם תמיד להצורה? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, כי זו היא הנותנת שאצל ישמעאל הנה הפרא הוא העצם והאדם הוא רק הצורה, נראה כאדם ובעצם אינו אלא פרא.

וכשאנו מדקדקים בתכונותיהם של בני בניו אנו רואים, כי הפראות שלהם היא לא כל כך בשכל, אך ברצון, יש להם שכל ומוח אך אין להם רצון, פטליים הם לגמרי בלי איניאטיבה, יושב לו הערבי כל היום ומקטרתו בפיו ושותה לו את הקפה ואינו נמאס עליו לשבת ככה כל הכ״ד שעה שבמעת לעת.

זוהי ההשתחואה לאבק רגליהם, ההרגל נעשה אצלם לא רק לטבע, אך לאלהות, אין להם ההתחייבות של ״לכתחלה״ אך יש להם רק ה״דיעבד״, ואם על הרגלים נדבק ממילא אבק, לא יעלה על לבם להסיר אותו, כי כל מקרה נשאר להם לקביעות.

ואברהם אבינו שהיה המכניס אורח היותר גדול ואת הכל עשה בעצמו לכבוד האורח, אבל בחפצו לעקור את התכונה הזו על ידי רחיצת האבק שברגליהם, הנה לא יועיל כלום אם הוא אברהם יביא את המים וירחצם בעצמו בעוד שהם ישבו בחבוק ידים ורגלים, כי סוף סוף על ידי זה לא תשתנה תכונתם כלום, ומצא את התיקון דוקא במה שישתדלו הם גופא בהבאת המים וירחצו בעצמם את רגליהם הם.

וככה היה גם בדור המדבר, דור אוכלי מן וטעמו כצפיחית בדבש ולא היה חסר להם שם מאומה, אבל אם לא חסר לו לאדם מאומה אז אדרבא חסר לו הכל, כי ״הבטלה מביאה לו לאדם לידי שעמום״, ולא תמיד הוא טובה לו לאדם שמלאכתו נעשית אך ורק על ידי אחרים, כי יש אדרבא לפעמים שהיא קללה ולא ברכה, ועל כן אם כי בודאי היה אפשר לו להקב״ה לסבב שהצור יתן בעצמו מים, כשם שהשמים נטפו מן בעצמם, הנה אמר הקב״ה, והכית בצור ויצאו ממנו מים, וכשם שאברהם כוון בזה לטובה מה שלא הביא בעצמו את המים, כך כוון גם כן הקב״ה בזה לטובה.

וזוהי המדה כנגד מדה בזה.

ג. המחשבה באה מהמעשה.

״משתחוים לאבק רגליהם״, המאמר הידוע ״אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים״ (ע״פ שבת קיב, ב) נאמר לכאורה רק בנוגע לישראל, אבל בשאר האומות אדרבא מדור לדור אנו רואים התפתחות השכל והרגש, שהרי איפה נמצאים כעת בני אדם שישתחוו לאבק רגליהם?

אבל כשנדקדק היטב נראה, כי עדיין ישנם גם היום כאלה ולא מעטים המה אך רבים.

הרגלים והראש, מי מהם העיקר ומי הטפל, מי מנצח על מי, מי מהם המשפיע ומי מהם המושפע? לכאורה בודאי משפט הבכורה להראש, כי הלא ״סוף מעשה במחשבה תחילה״ ואין הרגלים הולכות אלא אם כן הראש חושב על זה מתחילה. ואמור מעתה, שהראש הוא האדון והרגלים המה הסרים למשמעתו של הראש, אבל באמת בהרבה פעמים הוא ממשך ההיפך, הראש הולך אחרי הרגלים, ולא המעשה בא מהמחשבה אך המחשבה מהמעשה, וההרגל נעשה לא רק לטבע אך לאלהות ממש.

וכשתשאל לאדם על מה ולמה אתה עושה כך וכך, או על מה ולמה לא תעשה את הדבר הטוב והיפה? ולהנשאל באמת אין תשובה בפיו, והתשובה היחידה היא, כי כך הוא הפרינציפ שלו, אף על פי שכמובן היה צריך הפרינציפ ללכת אחרי השכל, אבל במעשה לא כן אלא שהשכל הולך אחרי הפרינציפ, זהו שוב ההשתחואה של הראש להרגלים ולהאבק של רגלים...