הגיונות אל עמי, חלק ב, וירא יג

כן תעשה כאשר דברת

א. דרך ארץ מתרנגול.

״ויאמרו כן תעשה כאשר דברת״ (בראשית יח, ה).

על פי מאמרם ״א״ר יוחנן, אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה - וכו׳ - ודרך ארץ מתרנגול, שמפייס ואחר כך בועל, ומאי מפייס לה? וכו׳ הכי קאמר לה, זבינא לך זיגא דמטו עד כרעיך, לבתר הכי אמר לה, לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך״ (עירובין ק, ב).

במקום אחר - בהמאמר ״דרכה של תורה״ (פרק ג׳) - ביארנו, שיש בזה עקיצה שנונה כלפי אלה הטוענים תמיד ״אלמלי לא נתנה תורה״ ורוצים להחזיר את התורה בחזרה להר סיני שמשם לוקחה... כי לדידיהו, לה״בריות היפות״ האלה אין צורך כלל בהתורה עם כל הרמ״ח מצוות עשה והשס״ה לא תעשה, והראיה מעצמם גופא, שהלא כולי עלמא מודים שהם בריות יפות ״דזנטלמנים״ מהודרים בתכלית ההידור, אף על פי שכופרים בהתורה בריש גלי ואומרים בפה מלא שאין להם חלק ונחלה באלקי ישראל.

ולהם משיב ר׳ יוחנן את ההבדל בין המאמינים ובין הכופרים, המאמינים המה תלמידי השי״ת ונביאיו הקדושים, ״משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו׳ וכו׳״ וכך נמשכת המסורה שלנו זה כארבעת אלפים שנה, ואתם הכופרים הנכם תלמידים של מי? של מרנן ורבנן... החתול, הנמלה והתרנגול.

צניעות מחתול וכו׳, הנכם מתפארים בהצניעות שלכם, בהמשא ומתן שלכם, שהנכם נזהרים מגנבה וגזלה, והעיקר בהדרך ארץ, שהנחה מוסכמת היא, כי אצל החופשיים יש יותר דרך ארץ מכפי שיש להמאמינים, ודרך ארץ הרי קדמה לתורה.

אבל דעו לכם כי ״צניעות מחתול״, הצניעות שלכם היא מעין צניעות של החתול, שלמרות צניעותו הוא טורף ורומס את העכבר, ולא רק כדי להשביע את רעבונו, אך פשוט כדי לענותו ולצערו, ואין הנאה יותר גדולה להחתול ממה שהוא רואה את העכבר שהוא מפרפר בין החיים ובין המות והאכזריות היא לו השעשוע הכי מענין.

צניעות מחתול, כך היא גם כן, במחילה מכבודכם, הצניעות שלכם, הנכם צנועים וביישנים רק במקום שאתם מתיראים מפני ״מה יאמרו הבריות״, אבל בינכם ובין עצמכם הנכם מה שהנכם...

״וגזל מנמלה״, מספרים בדיחותא יפה:

פעם אחת רץ יהודי אחד אחרי חברו בקול גדול, ר׳ יהודי, הא לך הארנקי שלך שאבדת, ובעל האבדה שמח על זה כמוצא שלל רב, כי בהארנקי באמת היה כל הונו ורכושו, והוא חפץ להעניק לו למוצא האבדה מתנה יפה, אך הלז משיב לו בתרעומות, האם חפץ אתה ר׳ יהודי להרגילני שאקבל כסף בעד מצוה, המצוה של השבת אבדה, וכי לא תדע שהמצוה יקרה לי יותר מכל פז ופנינים.

אך מה גדול היה תמהונו של הר׳ יהודי הלז, כשהלך אלו פסיעות, והנה ידים ממשמשות בכיסו כדי לגנוב את הארנקי, והידים המה ידי... המשיב האבדה בעצמו, והוא צועק להלז, היתכן, לפני רגעים אחדים קיימת את המצוה של השבת אבדה, ועתה הנך חפץ לעבור על ״לא תגנוב״?

אי משום הא לא איריא, משיבו המשיב האבדה הנ״ל, השבת אבדה זוהי מצוה והנני זהיר במצוות ככל שומרי מצוות, אבל גניבה זוהי פרנסתי הקבועה, שממנה אני מתפרנס, וכי אתה סובר שאקפח את פרנסתי בשבילך?

אבל באמת זוהי לא רק בדיחותא, אך מציאות ממשית אצל רוב בני אדם, שלכל אחד יש לו פרנסתו הקבועה ושם הכל מותר והכל שרוי, אם כי בכל שאר הענינים, שאינם נוגעים לפרנסתו הקבועה, הוא עושה לפעמים עוד לפנים משורת הדין.

״וגזל מנמלה״, הנמלה אינה גוזלת מחברתה, אבל כלום תדעו מאין היא מתפרנסת סוף כל סוף, האם אוכלת היא רק מיגיע כפיה? לא ולא, בני אדם חורשים וזורעים והיא אוכלת, אלא שזו לא נחשבת לה לגזלה מאחרי שזו היא פרנסתה הקבועה...

וכהנמלה הזו מתנהגות גם הבריות היפות שלנו, התלמידות ותלמידי התלמידות של המורה מורנו... הנמלה.

ולבסוף דרך ארץ מתרנגול, מתפארים הם בני העת החדשה בהדרך ארץ שלהם, בהסדר והנמוס היפה השורר עכשיו מה שלא ידעו אבותינו ואבות אבותינו, ומכנף הארץ זמירות שמענו דרך ארץ, דרך ארץ, אבל כשמתבונן בזה ר׳ יוחנן בהרגשתו החדה הוא רואה ש״ודרך ארץ מתרנגול״, שמורם ורבם בזה הוא - התרנגול ״שמפייס ואחר כך בועל״, כלומר, שלמלא את תאוותו המתועבה כשרים בעיניו כל האמצעים שבעולם.

״ומאי מפייס לה? הכי קאמר לה זביננא לך זיגא וכו׳״.

זאת אומרת, שמבטיח את כל ההבטחות שבעולם רק כדי להשיג תאוות נפשו, אבל ״לבתר הכי״, אחרי שכבר השיג את כל מה שלבו חפץ הוא מוחה את פיו ואומר ״אין לי״, אך הוא מביע את זאת ב״דרך ארץ״ ממש בשפה רכה וענוגה כ״דזנטלמן״ אמיתי: ״לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא״ וכו׳, כלומר, שבאמת כל חפצו ותשוקת לבו הטוב הוא רק למלא את דבריו ולהחזיק בדבורו, כי מי כמוהו צדיק וישר, אבל לדאבון לבו הגדול הוא אנוס בזה, וכמובן שהדבר הזה מרגיז את רוחו מאד, אבל מה יעשה ואין לו ברירה אחרת רק לבקש: סליחה ״פרדון״ בלע״ז.

זהו הדרך ארץ המודרנית, שמבטחת ואינה עושה מדברת ואינה מקיימת, הדרך ארץ העוברת לסוחר בזמננו ש״חלקו מחמאת פיו וקרב לבו רכו דבריו משמן והמה פתחות״, (תהלים נה, כב) הדרך ארץ הבאה לכסות על כל השקר והצביעות.

אלה תולדות הדרך ארץ, דרך ארץ מתרנגול...

ונחזור לענינינו, לאברהם אבינו, שאמנם הוא לא היה רק בעל דרך ארץ לבד, - כי דרך ארץ קדמה לתורה - אך גם בעל תורה - ״קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה״ - אכן המלאכים שירדו בפעם הראשונה משמים ארצה לא ידעו רק שיש בעולם הזה ״דרך ארץ״ ותו לא מידי, והדרך ארץ הוא דרך ארץ מתרנגול, ומה רחוק הוא לבעלי דרך ארץ הנ״ל ה״כן תעשה״ מה״כאשר דברת״ אולי עוד יותר רחוק מכרחוק מזרח ממערב, ה״כאשר דברת״ מבטיח הרים וגבעות וה״כן תעשה״ אינו עושה כלום, ועל כן מצאו לנכון להדגיש ״כן תעשה כאשר דברת״...

ואמנם רק בתורתנו כתיב ה״כן תעשה כאשר דברת״ בפסוק אחד, כי בתורות הגויים המה רחוקים מאד זה מזה.

ב. מה רחוק המעשה מהדבור בעת צרה.

וביחוד רחוק ה״כן תעשה״ מ״כאשר דברת״ אם הדבור היה בעת צרה, בעת מחלה או תקלה אחרת, שאז האיש הוא בטבעו נדבן ומבטיח ש״י עולמות ואחרי שהוקל לו מעט הוא שוכח את כל הבטחותיו.

כזאת ראינו גם כן באומתנו בזמן השופטים, שבעת צר להם זעקו תמיד אל ד׳, וכאשר הושיע להם אז שכחו את ד׳ המושיע וילכו ויעבדו שוב את הבעלים.

ואומות העולם הלא נוהגות ככה גם בזמננו וביחוד במה שנוגע להבטחתיהן כלפי האומה הישראלית, די להראות באצבע על האומה הכי גדולה עכשיו בתבל, שבעת המלחמה העולמית הבטיחה גם לנו עם עני ואביון ״בית לאומי״ על כברת ארץ קטנה ככף איש, שכולי עלמא מודים שהיא שייכת לנו, אבל כיון שנגמרה המלחמה, שהיהודים שפכו גם כן את דמם כמים לטובת נצחונה, אז שכחה את כל הבטחותיה ותאמר - אם כי לא בפירוש אתמר אך מכללא אתמר - משטה אני בכם.

ואמנם כל האומות מתנהגות בדרך ארץ, והדרך ארץ היא דרך ארץ מתרנגול... וכשהן צריכות להנאתן הן אומרות כהתרנגול ״זביננא לך זינא דמטי עד כרעיך״, אבל אחרי כך הן אומרות שוב כאותו התרנגול ״לשמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא״ וכו׳, או בלשון בני אדם, שהערביים מעכבים, כאילו מקודם בשעת הבטחתם לא ידעו שיש גם כן אומה ערבית בעולם.

ואמנם אנחנו מתרעמים מאד על זה, הננו מרעישים עולמות וצועקים מסוף העולם ועד סופו אי שמים, אי שמים, אנחנו צועקים והם עושים את שלהם, כי המה יודעים שלא בשמים הם אך בארץ, ובהארץ צריכים להתנהג בדרך ארץ, דרך ארץ מתרנגול.

והמלאכים אם כי היו מלאכי מעלה, אבל כשירדו לארץ הרגישו תיכף בהדרך ארץ, וכשאברהם הבטיח להם את הבטחותיו בעת צרה, ביום השלישי למילתו שהיסורים התגברו עליו, לא היו המלאכים בטוחים כלל כי אברהם ישמור את הבטחותיו ומצאו לנכון להדגיש בכל תוקף ועוז ״כן תעשה כאשר דברת״...

ג. כן תעשה - רק אתה ולא אנחנו.

״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם - וגו׳ - ואחקה פת לחם וסעדו לבכם - וגו׳ - ויאמרו כן תעשה כאשר דברת״ (בראשית יח, ד-ה).

״אמר רב יהודא אמר רב, כל מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו עשה הקב״ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח עשה הקב״ה לבניו על ידי שליח, ואל הבקר רץ אברהם - ורוח נסע מאת ד׳, ויקח חמאה וחלב - הנני ממטיר לכם לחם מן השמים - וכו׳ - יוקח נא מעט מים - והכית בצור ויצאו ממנו מים״ (בבא מציעא פ, ב).

אברהם אבינו דבר באמת לא רק את מה שעליו יהיה לעשות אך גם את מה שעליהם, על האנשים - המלאכים לעשות, בדבריו יש מעין חוזה בין שני הצדדים, מצד אחד אברהם אבינו ההבטחה של ״ואקחה פת לחם״ ומצד השני מצד האנשים - המלאכים החובה של ״יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״.

אך הם, האורחים, משיבים ״כן תעשה כאשר דברת״ ואת ה״תעשה״ נחוץ להדגיש, כלומר, רק אתה עשה את מה שדברת, אבל אנו לא חושבים כלל לעשות את מה שדברת, אנו לא נקח מים ולא נרחוץ את רגלינו ונשאר כמקדם משתחוים לאבק רגלינו, ובכל זאת, ״וימהר אברהם האהלה אל שרה ואל הבקר רץ אברהם״.

ומתאים למה שמסופר במדרש רבה על הפסוק, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד׳ לעשות צדקה ומשפט, ״מתחילה צדק ולבסוף משפט? הא כיצד, אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אמרו לו מה נאמר? אמר להם, אמרו, ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, אמר ליה הב מה דעלך, ואמר, מה אית לך עלי? - וכו׳ - הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו״.

ואולי מה שאמרו חז״ל ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה״, הנה רק להכנסת אורחים מעין זו של אברהם אבינו מכוונים הדברים, כי על ידי הכנסת אורחים שלו גופא קיים את קבלת פני השכינה על צד היותר נעלה, על ידי זה זכה וזיכה את הרבים, שיקבלו גם הם את פני השכינה ויברכו לאל אמת.

והמדרש מדייק בלשונו באמרו ״משהיו אוכלים ושותים״, ואף על פי שיש אצלנו ברכה לפני המזון וברכה לאחרי המזון, לא עכב את האכילה מצד הברכה, אך לאחר שכבר אכלו ושתו התחיל לדבר עמהם על דבר הברכה.

והראיה מכאן שלא בקש כלל מהם שיודו באל אמת והסתפק רק בבקשה שיכפרו בעבודה זרה שלהם שעבדו לאבק רגליהם, וגם בזה לא שמעו לו ואמרו ״כן תעשה״ וכנ״ל בהדגשה על ה״תעשה״ שרק אתה תעשה כאשר דברת ולא אנחנו, ובכל זאת ״וימהר אברהם האהלה״ וכו׳ וכו׳.

ולא עוד אלא שבניו עוד נענשו על זה שהרהיב לדרוש מידם לפני האכילה דברים שכאלה, והרבה פעמים לא היו לבני ישראל מים, וכשנתן להם הקב״ה נתן על ידי שליח ולא בכבודו ובעצמו, וזהו ״וכל מה שעשה על ידי שליח עשה הקב״ה לבניו על ידי שליח״.

וגם הוא בעצמו נענש על זה, וכדברי חז״ל ״אמרו לו וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם, כבר יצא ממנו ישמעאל״ (שם בבבא מציעא פו, ב), כלומר שנענש על זה שיצא ממנו ישמעאל.

כי אמנם אי אפשר להשתמש בעת דחקו ובצרתו של העני כדי לעשותו על ידי זה לירא שמים, כי ירְאָה מעין זו שנואה לפני ד׳ הבוחן לבבות, ואם תרצה להשפיע עליו גם מטל השמים תן לו מקודם ״משמני הארץ״, כלומר, האכילהו והשקהו מקודם כפי שמספר המדרש על אברהם אבינו, ואחר כך תוכל למשוך את לבו בחבלי אהבה ומתוך רצון ולא מתוך אונס.

ומקרא מלא יש על זה ״כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב״ (שמות כב, כא-כב), שלכאורה המלות ״כי אם״ אינן כלל על מקומן? אך זהו גופא קא משמע לן התורה, כי לפעמים האדם רוצה לענות את היתום בכוונה טובה ויפה, בכוונה - לשם שמים, רואה הוא את היתום שהוא גדול ללא תורה ולא דרך ארץ וברצותו להחזירו למוטב הוא מענה אותו כדי שיצעק מרוב מכאוביו אל ד׳, וזהו ״אם ענה תענה אתו - כדי ״כי אם צעק יצעק אלי״ שעל ידי כך יצעק אלי ויוחזר למוטב, אך השי״ת אומר לאיש הזה ״לא מעוקצך ולא מדובשך״, אינני צריך לאפטרופסים שכמותך, ועל כוונתך הטובה והרצויה כביכול, תקבל את השכר של ״וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים״.

ואמנם אי אפשר לבלי להודות על האמת שיש ״חולשה״ שכזו אצל רבים מ״יראי שמים״, כיבכול, שביראת שמים המה רוצים להלהיט דוקא את הבני עניים, היתומים האומללים וכדומה, אבל לא חלילה את בניהם הם, בני הגבירים, לקיים מה שנאמר הזהרו בבני עניים שמהם - דוקא מהם - תצא תורה.

ובה״תלמוד תורה״ בעד עניים, שהם, הבריות היפות, המה הגבאים והאפטרופסים, המה דורשים ששם ילמדו רק למודי קודש, בעוד שאת בניהם הם מלמדים רק למודי חול, כאילו כל התורה נתנה רק לבני עניים לבד.

ואולי לזה מכוון הנביא בהודוי של שובה ישראל ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳ - וגו׳ - אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום״ (הושע יד, ב-ד), שלכאורה להדברים האחרונים ״אשר בך ירחם יתום״ אין כל שייכות לכל דברי הודוי הקודמים?

אבל באמת ה״ולא נאמר״ נאמר על שניהם ביחד, זאת אומרת, ״ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו״ ולא נאמר עוד ״אשר בך ירחם יתום״. כי דא עקא שרבים מיראי ד׳ אומרים בכל השנה ״אשר בך ירחם - רק יתום״, רק את היתום המה רוצים לפטם בתורה במקום קמח בעוד שאת בניהם המה מפטמים רק בקמח בלבד. לבניהם מותר לעבור על כל העברות שבעולם ורק על בני העניים המה מדקדקים במצוה קלה כבחמורה.

ובשבת שובה עליהם להודות ״ולא נאמר עוד אשר בך ירחם יתום״ - רק יתום ולא בנינו.

והקב״ה שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ועם צדיק כאברהם אבינו אף בשמינית שבשמינית מחוט השערה, הוא דקדק עם אברהם אבינו על שאמר להאורחים ״יקח נא מעט מים״ ״מים הראשונים לפני האכילה״.

והוא דקדק גם עם משה רבינו שנענש בעונש חמור ואכזרי כל כך ״כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא״ (דברים לב, נב) על מה שאמר ״שמעו נא המרים״ אף על פי שכמה וכמה פעמים הגיד להם מוסר ותוכחה בדברים יותר חמורים ואיומים ולא נענש כלל על זה ואדרבא לזכות גדול נחשבו לו?

אך החטא - לצדיק שכמותו שהקב״ה מדקדק עמו לפי מדת צדקותו - היה בזה שאמר את המוסר ותוכחה לפני שנתן להם את המים ולא לאחר שנתן להם.

כי כאמור אין להשתמש בבשעת דחקו של חברו אף לזכות לו על ידי כך ביראת שמים.

וזהו שמצאו חז״ל את הסמיכות הפרשה בין ה״יקח נא מעט מים״ של אברהם אבינו להמים של דור המדבר על ידי משה רבינו ״וכל מה שעשה על ידי שליח עשה הקב״ה לבניו על ידי שליח״.