הגיונות אל עמי, חלק ב, תולדות כז

יצחק ורבקה

״ויעתר יצחק לד׳ לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ד׳״ (בראשית כה, כא).

א. לא ״עזר״ ולא ״כנגדו״.

״לנכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח מכאן והיא שטוחה מכאן ואומר רבש״ע, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו, אף היא אומרת כן כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדיק הזה״ (בראשית רבה פס״ג, ה).

״על אשתו לא נאמר אלא לנכח אשתו״ וכבר דקדקו זאת חז״ל (עי׳ יבמות סד, א), אבל באמת משמיעה לנו התורה בזה אגב אורחא, אורח גוברין יהודאין בין איש לאשתו.

השי״ת אמר לו לאדם ״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב, יח), וידוע מאמר חז״ל על זה ״מאי דכתיב, אעשה לו עזר כנגדו, זכה עוזרתו לא זכה כנגדו״ (יבמות סג, א), אבל באמת כל זה נאמר לאדם הראשון ולבני נח, טרם שבאה היהדות לעולם, ברם שהיהדות אינה מוצאת ספוק לא ב״עזר״ ולא ב״כנגדו״, ב״כנגדו״ בודאי לא כמובן מאליו, אבל גם בהראשון ב״עזר״ אין זה מספיק כלל לרוחנו, כי ״עזר״ זה אומר שהוא, הבעל, האדון והיא רק עוזרתו בעבודה הוא הנגיד להמצוה והיא ממלאת אחרי פקודתו, בעוד שאצלנו אם הוא בעל הבית, הנה היא עקרת הבית.

ותיכף בהתנאים כותבים בתור התחייבות ״שידורו וישלטו בנכסיהן שוה בשוה״, כלומר, אין כאן לא נגיד ומצוה מחד גיסא ועוזרת וסרת למשמעת מאידך גיסא, אלא ״שוה בשוה״ בלי שום יתרון לאחד על חברתו.

ועל כן אמרו האבות להאמהות שלנו ״אמרי נא אחותי את״ ללמדנו על השויון שביניהם, ואם כי אח ואחות אינם שוים בירושה כי רק הבן יורש, אבל, מאידך גיסא, יש לה יתרון עליו אם הניח אביהם נכסים מועטים, כי שם אדרבא ההלכה היא ש״הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים״.

ועל זה אנו מרמזים גם כן בהכתובה שכותבים ״הוי לי לאנתי כדת משה וישראל ואנא אפלח ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהן בקושטא״, כי במזונות הרי היתרון הוא דוקא להבנות, כנ״ל.

ובכן האידיאל של היהדות באישות איננו לא ״עזר״ מחד גיסא ולא ״כנגדו״ מאידך גיסא, אלא ״לנכח אשתו״, כלומר זה לעומת זה, שיווי זכיות וחובות במלוא מובן המלות הללו בלי שום יתרון אחד על השני אף במאומה לא לזכות ולא לחובה.

ואם הן מתפללים לד׳ תמיד נוסח אחד ושוה יש בתפלתם, ואם הוא אומר ״כל בנים שאתה נותן לי יהא מן הצדקת הזו״, הנה ״אף היא אמרה כן״ והתפלה לא ללמדת על עצמה יצאה אלא ללמד על כלל כל מעשיהם ומחשבותיהם שתמיד הם מאוחדים בשאיפה ומטרה אחת. בקיצור, האידיאל של היהדות איננו לא ב״עזר״ ולא ב״כנגדו״, אלא דוקא ב״לנכח אשתו״ מפני שגם היא יושבת תמיד ״לנכח בעלה״.

ב. קול חתן וקול כלה.

וכאן המקום להזכיר את דבריו הנמרצים של בעל ״התניא״ בסדורו הידוע בביאור נוסח הברכה האחרונה של השבע ברכות ״במהרה ד׳ אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה״, שלכאורה קשה הא תינח שעל קול ששון וקול שמחה אנו צריכים להתפלל ״מהרה ישמע״. אבל על ״קול חתן וקול כלה״ מאי שייך לומר ״מהרה ישמע״, הרי את זאת כבר אנו שומעים גם עכשיו?

ומבאר זאת - וכמובן גם בהוספת נופך משלנו - כי באמת כפי שנהוג עכשיו אין אנו שומעים רק ״קול חתן״ ולא קול כלה. הוא, החתן, אומר ״הרי את מקודשת״ וכו׳, והיא, הכלה, אינה משיבה על זה גם המלה: הן, היא רק שותקת ומקיימת שתיקה כהודאה דמיא, ולא רק שאינה צריכה להשמיע קולה, אך גם איננה רשאית בכך, וכהסברו של הר״ן בנדרים (ל, א) ״כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לאו כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומשום הכי אמרינן בפ״ק דקדושין (ה, ב) דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברים ממש, אלא כיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו״, ובשביל זה דינא הוא שרק החתן ישמיע את קולו ולא הכלה, כדי להבליט, שהיא רק כדבר של הפקר.

ושוב אנו שומעים בזה את ה״והוא ימשל בה״ שבאה בתור קללה להאשה על ידי חטאה של חוה שהסיתה את אדם הראשון לעץ הדעת.

וכאשר לעתיד לבוא תתבטל הזוהמא של עץ הדעת, כידוע, וממילא יתבטל גם הגזירה של ״והוא ימשל בה״ ויהיו שניהם האיש והאשה שוים בכל דבר, אז נשמע ״קול חתן וקול כלה״ ולא רק קול חתן לבד.

ועלינו להוסיף עוד, כי אצל האבות והאמהות שלנו לא שלטה בכלל הזוהמא של עץ הדעת, וזהו שנאמר ״לנכח אשתו״ מושג חדש שכולל הרבה יותר מ״עזר״ לבד.

ג. נכח ולא נסתר.

״לנכח אשתו״ זאת אומרת גם כן, ולא נסתר, כי לפי רוח היהדות צריכים להיות שניהם, הבעל והאשה, נוכחים זה לזה ולא נסתרים, כמו שנאמר ״עיניך לנכח יביטו״ (משלי ד, כה), כלומר, שלא תהיה אף פינה בחיי הזוג מסותרת לאחד משניהם.

וזהו מה שאנו כותבים בהתנאים ״ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה״.

בקיצור, נוכחים ולא נסתרים.

ד. תפלת צדיקים.

וחז״ל אומרים על זה ״לנכח אשתו זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת״, וכן אומרים ״למה נמשלה תפלתם של צדיקים לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות״ (יבמות סד, א).

ואמנם כבר הארכנו בפ׳ וירא בשיטתו של בעל העיקרים בכחה של תפלה, שלפי דבריו אין בזה חס וחלילה משום שינוי רצונו של הקב״ה, אך יש בזה משום שינוי רצונו ותכונתו של האדם, שמתרומם על ידי התפלה למדרגה אחרת ונעשה כקטן שנולד וממילא מתבטלת הגזרה, אכן ידוע שהרבה מהראשונים חולקים על זה, ובאמת לפי השיטה הנ״ל לא שייכת תפלה אצל צדיקים גמורים שכבר באו למדרגה הכי עליונה, ולדבריהם התפלה היא כפשוטה ממש שאנו מתפללים להשי״ת שישנה את גזרתו, ויהפך את מידותיו ממידת דין למידת רחמים.

ועל קושית העיקרים איך אפשר לנו לתאר שינוי בדעתו של הבורא יתברך? יש לומר, כי באמת המידות הללו מידת הדין ומידת הרחמים הן הן המידות העיקריות שבהן מנהיג הקב״ה את עולמו מששת ימי בראשית, כי כפי שאומרים חז״ל, אם כי ברא את העולם לכתחלה במידת הדין הנה שיתף תיכף לזה גם את מידת הרחמים, ואין זה כלל שינוי במידותיו אם מהפך לפעמים את מידת הדין למידת הרחמים, כי זהו דרכו בהנהגת העולם מתחילת בריאתו.

אמנם באמת ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״, ואיכותה של התפלה היא בשנים, גם כדי לשנות את מדרגתו הרוחנית של האדם וגם כדי לעורר את מידת הרחמים של השי״ת, ובצדיק גמור שכבר בא להמדרגה הכי עליונה הנה אצלו יש לה לתפלתו רק התכונה השנית, לעורר את מידת הרחמים של הקב״ה.

וזהו שאמרו ״זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת, כלומר, אם כי התפלה לשיטת העיקרים הנ״ל כל כוחה הוא בזה, שהאדם המתפלל הולך ממדרגה למדרגה, אבל יצחק ורבקה, ששניהם היו צדיקים גמורים, הם נשארו שניהם עומדים, ולא נשתנו כלום על ידי התפלה. ואלא משום מה באה התפלה?

על זה משיבים חז״ל ״למה נמשלה תפלתם של צדיקים לעתר לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום״ וכו׳, כלומר, שהשינוי בא לא בהעתר, אך בהתבואה, כך הוא גם כן בתפלתם של צדיקים כנ״ל.