הגיונות אל עמי, חלק ב, תולדות כו

אברהם הוליד את יצחק

״ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה, יט).

א. הירושה הטבעית.

״עטרת זקנים בני בנים - וכו׳ - אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב - וכו׳ הדא הוא דכתיב, לכן כה אמר ד׳ אל יעקב אשר פדה את אברהם״ (בראשית רבה פס״ג, ב).

הנה חז״ל אומרים בעדיות ״האב זוכה לבן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה והשנים״ (פ״ב מ״ט). ויש על זה תיאוריה שלמה של חכמי אומות העולם שהמה קוראים לזה ״הירושה הטבעית״, וכפי התיאוריה הזו הנה לכל בן אדם יש תכונת אבותיו בתור הכרח, או תכונת אביו או תכונת אמו, ואם אנו מוצאים לפעמים שרחוק הוא לגמרי גם מתכונת אביו וגם מתכונת אמו? המה מבארים זאת על פי יסודות הכימיה, שאם משני יסודות כימיים אתה רוצה לברוא דבר מורכב חדש, הנה אם אחד משני היסודות הנ״ל הוא העיקר, אז הדבר המורכב דומה לו יותר, אבל אם שני היסודות הנ״ל באים בכמות ובאיכות שוה, אז אפשר שיצא לך על ידי ההרכבה דבר חדש לגמרי שאינו דומה אף לאחד משני היסודות הנ״ל שום דמיון כלל וכלל. ומכיון שכל בן אדם נברא על ידי שני כוחות של האב והאם, הדבר תלוי איזה כח משני הכחות הנ״ל התגבר, ועל פי זה יש לו לאדם או תכונת אביו או תכונת אמו, ואם שני הכחות הנ״ל עולים בד בבד אפשר שלא יהיה להבן הנולד שום דמיון כלל להוריו.

ועל ידי זה מבארים, מה שלפעמים אנו רואים, שאם כי להבן אין דמיון כלל לאביו ולאמו, אבל להבני בנים שוב יש תכונת הסבא שלהם, מפני כי באמת גם הבן היה ״ברא כרעא דאבוהא״, אלא שלא היתה ניכרת בו תכונת אביו, מפני שנתערבו ביחד גם כוחות האם במדה שוה, אבל זהו שוב חוזר וניער אצל הנכדים.

ואמנם, כמובן, שאנחנו אי אפשר לנו להסכים להתיאוריה הנ״ל בשלימות, כי להם באו בחשבון רק השני שותפים שבאדם, אביו ואמו, בעוד שאנחנו יודעים מ״שלשה שותפים שבאדם הקב״ה ואביו ואמו״, אבל על כל פנים מקצת אמת יש בודאי בזה.

והנה לכאורה היה מרחק רב בתכונות הנפש של אברהם ויצחק והיו כמעט לתרתי דסתרי בזה, תכונתו של אברהם: חסד, ותכונתו של יצחק: גבורה, אבל שוב אנו רואים את תכונתו של אברהם חוזרת וניעורה אצל יעקב שאחז כידוע במדת תפארת, שהיא מזיגה בין שתי התכונות של חסד וגבורה הנ״ל.

וזהו שכתוב ״ואלה תולדת יצחק בן אברהם״, כלומר, מהתולדות של יצחק, שזהו יעקב, כמו שאומר על זה המדרש ״עטרת זקנים בני בנים״, מזה אנו רואים ש״אברהם הוליד את יצחק״.

כי באמת, אם כי קלסתר פניו של יצחק היה דומה לאברהם, הלא לא היה כלל דמיון תכונת הנפש של יצחק לתכונתו של אברהם הנ״ל, אך הדמיון בא לידי בטוי על ידי תולדות יצחק, שהוא יעקב.

וזהו שמוסיף המדרש על זה ״אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב״, כלומר, כי זכותא דיעקב וזכותא דאברהם עולות בד בבד.

ב. שני הקצוות מתאחדים לפעמים.

״אברהם הוליד את יצחק״, אבל מאידך גיסא ידוע הוא, כי שני הקצוות מתאחדים לפעמים יחד, ומתחילה באים שני הקצוות, כי שיטה קיצונית אחת מולידה שיטה קיצונית שניה, ורק אחר כך בא דרך הממוצע, וזהו ״אברהם - השיטה הקיצונית של חסד - הוליד את יצחק - השיטה הקיצונית של גבורה - ומשתי השיטות הקיצוניות האלה נבראה השיטה הממוצעת, שביל הזהב, על ידי ״תולדות יצחק״ שהוא יעקב.

ואם אנו מוצאים אהבה מיוחדת מצד אברהם ליצחק כמו שכתוב ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת״, ונראה שמלבד האהבה הטבעית של אב לבנו, היתה עוד אהבה עצמותית אהבה נפשית בין שני האבות הללו. הנה זה מתאים לשיטת פילוסופים אחדים בגדר אהבה, האומרת, שאהבה לא תתכן רק בין שני הפכים, כמו הארץ שהיא יבשה משתוקקת אל המטר והגשם שהוא הפכי לה בטבע, או המוכר משתוקק אל הקונה שהוא הפכי לו, ולעומת זה אנו אומרים ש״כל אומן שונא אומנתו״, ודוקא אברהם ויצחק שהיו שני הפכים בתכונותיהם, תכונות הנפש, דוקא בין אלו היתה אהבה יתירה חוץ מאהבה הטבעית שבין אב לבנו.

ג. ״דחילו״ הבא מתוך ״רחימו״.

״אברהם הוליד את יצחק״.

יתבאר על פי דברי הרמב״ם, בפ״ב מהל׳ יסודי התורה (הלכה א׳ וב׳) ״האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר, ואהבת את ד׳ אלקיך ונאמר את ד׳ אלקיך תירא, והאיך הוא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים הללו עצמן מיד הוא נתרע לאחוריו ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות״. כלומר, שאף על פי שאהבה היא מדרגה יותר גדולה מיראה כידוע, אבל יש יראה הבאה מתוך אהבה, והמדרגה הזו היא הכי גדולה, וזהו שאמרו באבות (פ״א מ״ג) ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס״ - זו היא בחינת האהבה - ״ויהי מורא שמים עליכם״, כלומר, יראה הבאה מתוך אהבה, או בלשון המקובלים ״דחילו״ הבא מתוך ״רחימו״.

וזהו ״אברהם הוליד את יצחק״, כלומר, אברהם שעבד את ד׳ מאהבה כמו שנאמר ״זרע אברהם אוהבי״ הוליד את יצחק שעבד מיראה, כמו שנאמר ״ופחד יצחק היה לי״, בחינת יראה מתוך אהבה שהיא המדרגה הכי גדולה כנ״ל.

ד. יחוס אמתי הוא רק יחוס הדדי.

״אלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק״.

״גיל יגיל אבי צדק ויולד חכם ישמח בו אביו, גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד וכו׳, גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק״ (מ״ר).

יחס אבות לאו מילתא זוטרתי היא, וביחוד אצל האומה הישראלית, שזכינו להתורה מהשי״ת שבחר בנו מכל העמים רק בזכות היחוס, כמו שאומרים חז״ל שעל טענתן של אומות העולם שטענו להקב״ה ״כלום כפית עלינו הר כגיגית?״ השיב להם ״הביאו לי ספר יוחסין שלכם״.

אבל עלינו לדעת, כי רק אז יש יחוס להיחוס, כשהוא יחוס הדדי, שהמיוחס מתיחס עם היוחסין שלו, והיוחסין עם המיוחסים, כלומר, שלא רק שהבנים מתיחסים עם האבות שלהם, אך גם האבות מתיחסים עם הבנים שלהם.

והגאון ר׳ משה חפץ בספרו הנפלא ״מלאכת מחשבת״ מביא על זה מליצה נאה. פעם אחת הוו קא מינצו בהדי הדדי מיוחס עם בלתי מיוחס, והמיוחס אמר להאחרון, בהדי דידי קא מינצית, הלא ידעת מי היה אבי ומי היה זקני וכן הלאה, הלאה, למעלה בקודש; וישיב לו האחרון, כל זה אמת ויציב, אבל בך נגמר היחוס ובדידי מתחיל היחוס.

ובזה מבאר את מה שנאמר בס׳ במדבר (א, ד) ״ואתכם יהיו איש אישר למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא״, כלומר, שבהם לא יוגמר היחוס, אך שבהם יותחל היחוס.

אכן היחוס האמיתי הוא זה שאיננו לא גמר ולא התחלה אך המשך, המשך ההולך מאבות לבנים, כלומר, יחוס הדדי, שהאבות מתיחסים עם הבנים והבנים מתיחסים עם האבות.

וזהו שאמר אלה תולדת יצחק בן אברהם - כלומר, יצחק התיחס מה שהוא בן אברהם - ״אברהם הוליד את יצחק״, ומאידך גיסא התיחס אברהם בזה שהוא ״הוליד את יצחק״ שיצחק הוא בנו.

ולזה כוונו גם כן חז״ל באמרם ״מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו, אברהם הוליד את יצחק״ (בבא מציעא פז, א).