הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור מה

הנעילה של ה״נעילה״ (לפני תפלת נעילה)

א. הצעיף המכסה את השנה החדשה.

קטן שנולד הנה עד יום השמיני אין לו שם, ורק ביום השמיני נקרא שמו בישראל: פלוני בן אלמוני.

וכל שנה חדשה הוא בבחינת קטן שנולד, מעין כלה העומדת תחת חופתה בצעיף שעל פניה, ואין אנו יודעים איזה שם נקרא לילד הנולד הזה, ומה נמצא תחת הצעיף המכסה את הכלה, מכסה טפחיים ואינו מגלה אף טפח.

עטופים אנו בבגדי יו״ט מתחת ובבגדי מתים למעלה, לאות ולראיה, כי אין אנו יודעים באיזה ספר עלינו לרשום את השנה החדשה, אם בספרי חיים או בספרי מתים ״הלנו אתה אם לצרינו״.

אך עכשיו, ביום העשירי ללידתה, ברגע בין השמשות של יום הכיפורים בשעת תפלת נעילה, כשנזכה גם לחתימה טובה ואז יקרא שמה בישראל במזל טוב ובשעה מוצלחת.

ב. ד׳ הוא האלקים.

והשם של השנה החדשה, הנעילה של ה״נעילה״ הוא הפסוק האחרון שבו אנו מסיימים את תפלותינו ביום הכיפורים:

״ד׳ הוא האלקים״.

הנה כמה פעמים אנו אומרים ומשננים במשך תפלת הנעילה את השלש עשרה מדות ״ד׳ ד׳, אל רחום וחנון״ וכו׳ וכו׳, וכל השלש עשרה מדות הנ״ל תתחלקנה לשתי מדות, מדת הדין ומדת הרחמים, אבל באמת אנו מאמינים בני מאמינים באחדות מוחלטת, וגם במדות אי אפשר לשניות, ועיקר העיקרים הוא כי ״ד׳ הוא האלקים״, ד׳ שהוא מדת הרחמים ואלקים שהוא מדת הדין היינו הך.

כי באמת רק מדה אחת יש בתבל, שעל פיה מתנהג הקב״ה את עולמו והוא:

מדה כנגד מדה, והמדת הדין הוא מדה כנגד מדה כשם שהמדת רחמים הוא מדה כנגד מדה.

כי זה כלל גדול בדין, ש״במדה שאדם מודד מודדים לו״ ו״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״ ו״הבא לטהר מסייעים לו והבא לטמא פותחים לו״ ״ומעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״.

וכבר ידוע מליצת הבעש״ט ז״ל על הפסקא, דע מה למעלה ממך, שאם תרצה לדעת את הנעשה והנשמע למעלה - אז תוכל לדעת זאת ממך גופא, וד׳ שומרך ד׳ צלך, שכשם שהצל מחקה את עקבות האדם וכל תנועותיו כך הקב״ה הוא צלו של האדם בזה.

ג. ״אם כבנים ואם כעבדים״.

הנה בעיר בריסל יש תמונה נפלאה מהצייר יאן די וידן, שמכל צד שאתה מביט עליה אתה מרגיש את עיני הצייר מפנות לך, אם תלך מימין לשמאל הוא מביט עליך מימין לשמאל, ואם תלך משמאל לימין שוב הוא מביט עליך משמאל לימין, אם תביט על התמונה בעיני זעם, אז גם הוא מביט עליך באופן שכזה, ולהיפך אם הנך מביט על התמונה בעיני אוהב אז גם הוא יביט עליך באהבה.

וכדי לשבר את האזן, אפשר לומר שככה כביכול הוא גם כן היחס בין האדם והאלקים, אם אתה מביט עליו בעיני בן המתרפק על אביו בגעגועים רבים, הנך בטוח, כי גם הוא מביט עליך בעיני אב המרחם על בנו כרחם אב על בנים, ואם אתה מביט עליו בעיני יראה ופחד, אז גם הוא מתיחס לך באופן שכזה ״אם כבנים ואם כעבדים״.

בקיצור, באלקים אפשר לך לשמוע גם כן את ההד-קול שלך.

ואמנם ביום הכיפורים שלשה ספרים נפתחים, אך ״ויד כל אדם בו״, כי הספרים שם למעלה המה העתקות מהספרים שלך ״ספר תולדות אדם״ ועל כן ״ומאליו יקרא״.

והמלאכים גופא, יש שהמה מלאכי רחמים משרתי עליון, ויש שהמה מלאכי חבלה, והכל תלוי בך, מכל מצוה שלך נברא מלאך טוב ומכל עברה מלאך רע

וככה הוא גם כן בנוגע להטבע, שכל אחד רואה בזה מהרהורי לבו, משל לערבה רחבת ידים, שכל אחד סולל שם מסלה כפי ראות עיניו וכפי תשוקת לבבו, אבל מלבד המסלות האלה, יש גם עוד הרבה מסלות בכח לאין מספר, וזהו כלל גדול, כי גם מהטבע כולה אין אנו מקבלים רק מה שהכנסנו שם מקודם מן המוכן לנו, וזהו שכתוב ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״ (דברים ל, יד) והכל מתנהג על פי קורבה הדדית זו, הקורבה בין נשמתך לנשמת כל חי, הקורבה בינך ובין הטבע כולה.

ד. ״אהיה אשר אהיה״.

״ד׳ הוא האלקים״, כי השם הנכון והמתאים של הקב״ה הוא: ״אהיה אשר אהיה״, ואהיה אשר אהיה פירושו מדה כנגד מדה, מאזנים למשפט, מאזני צדק, שעל המאזנים הללו עומדים העולם הזה והעולם הבא, הנשמה התחתונה והנשמה העליונה והכל עולה בד בבד במדה ומשורה ובדקדוק מצומצם כחוט השערה.

״אהיה אשר אהיה״, באמת פירושו הוא ״אהיה אשר תהיה״, כלומר, שהקב״ה אומר לו לאדם, ולכל אדם בכלל מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים והפחות שבפחותים, שלהוי ידוע לך, שבמדה שאתה מודד אמדוד לך, ״על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון״, ואם כתיב ״אשר אהיה״ ולא ״אשר תהיה״, הוא מפני שמאידך גיסא ״אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה״ ומה שעושה האדם הוא שוב מעשה ידיו של הקב״ה, וה״אשר תהיה״ הוא שוב ״אשר אהיה״.

וזה היתה התשובה מצדו של הקב״ה על טענת משה רבנו, שזו היתה באמת טענת כל ישראל בימיו ״למה הרעתה לעם הזה״, שהקב״ה שיודע עתידות ידע מקודם כי יבואו עליו בטענה זו וזה לזה שואלים ״מה שמו?״ כי באמת ״אהיה אשר אהיה״, ואם אתם אומרים למה הרעתה, זהו סימן שאתם מריעים בעצמכם את עצמכם גופא, כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אך במדה שאדם מודד מודדים לו.

ואם אנו עומדים בכל ראש השנה ויום הכיפורים ונפשותינו מלאות כל כך צער ועמל יגון ואנחה, ואנו פונים שוב להשי״ת בטענה למה הרעתה לעם הזה, הנה התשובה לזה הוא גם כן ״אהיה אשר אהיה״, שאת זה אנו מבליטים ביחוד בההתחלה ובהסיום של תפלותינו ב״אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה״ וב״ד׳ הוא האלקים״, שזאת אומרת לך, שאת מה שאתם זורעים אתם קוצרים, ואם אתם זורעים קוץ ודרדר אל תחכו לפרחים יפים ונאים.

ואם אתם רוצים שהקב״ה יתיחס אליכם במדת הרחמים, אז גם עליכם להתיחס לכל באותה מדה, אם רצונכם בכך שהקב״ה יאהב אתכם, אזי צריכה להיות אהבה זו אהבה הדדית, ואם אנו רוצים שהוא יהיה קרוב אלינו, אזי צריכים אנחנו להיות קרובים אליו - ד׳ הוא האלקים - ואהיה אשר אהיה - ו״שובו אלי ואשובה אליכם״.

ה. מן הכלל אנו לומדים על הפרט.

תשאלו, מדוע אין אנו רואים בעינינו את המדה כנגד מדה, את העל דאטפת אטפוך?

אמנם גם זו אין מן הטענה כלל, כי אם אין אנו רואים זאת בחיי הפרט, אנו רואים זאת בחיי הכלל - אם לא תקרא זאת בהביאגרפיא שלך, אפשר לך לקרוא בההיסטוריא, כי כל ההיסטוריא סובבת על מדה כנגד מדה, בדף אחד אתה קורא את המדה ובדף השני את המדה כנגד מדה, בדף אחד את ה״על דאטפת״ ובדף השני את ה״אטפוך״. כל ההיסטוריא היא מעשה של ״חד גדיא״, את החוטרא המכה לכלבא דנשך לשונרא וכו׳. בקיצור, ההיסטוריא מראה לנו את המדה של ״ונקה לא ינקה״.

וכשם שאנו רואים בההיסטוריא של כל האומות את הגמול שהקב״ה גומל להן עבור עברות של הז׳ מצות שנצטוו בני נח, כך אנו רואים בההיסטוריא של האומה הישראלית איך שהיא נענשת על כל התרי״ג מצות שהיא נצטותה עליהן.

במלה אחת, בההיסטוריא אנו רואים, איך שהקב״ה יושב על כסא רם ונשא ״ועל המדינות בו יאמר״.

ואם ה״מדה כנגד מדה״ בנוגע להכלל הוא דבר הנרגש בחוש ממש, איך יתכן שלא תהא מדה זו נוהגת בנוגע להפרט? והלא דברים קל וחומר, אם לא קצרה יד ד׳ לקיים את ה״פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים״ (שמות כ, ה), מה שלכאורה יפלא ״אבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה״ (ירמיהו לא, כח), ״אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונתיהם סבלנו״ (איכה ה, ז), הכי אפשר שחלילה תקצר יד ד׳ לענוש לכל אחד כגמולו הרע, מה שגם השכל מחייב זאת?

אך ברם הדבר, שלא הוא קצר יד חלילה, אלא שאנחנו הננו קצרי ימים והוא - ארך אפים.

אצלנו ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה״ (תהלים צ, י), ואצלו ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר״ (תהלים צ, ד), ועד שתתמלא הסאה של חטאינו, כבר עברנו ובטלנו מן העולם, כי על כן אין אנו רואים בעינינו את העונש הפרטי, אך את העונש הכללי, אלא שמהגלויות אפשר לדון על הנסתרות, מהנראות על שאינן נראות, כי כשם שמתקיימת המדה כנגד מדה לגבי הכלל, כך מתקיימת המדה כנגד מדה לגבי הפרט, שם בעולם הנצח, בעולם שכולו ארוך.

וזהו שאנו אומרים (בתפלה) ״לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש״, כלומר, שמזה גופא שאנו רואים גדלות ד׳ מדור לדור, ואם אין אנו רואים את גדלותו מקצר ראות מצדנו בדור זה שאנו חיים, אבל ההיסטוריא המספרת לנו את כל הנעשה מדור לדור הרי מראה היא בעליל את כל הגדלות, מזה גופא אנו יכולים לדון גם על חיי הנצח נצחים, חיי העולם הבא ששם בודאי נראה את הדר קדושתו והוד גדולתו, שם נראה לא רק את הוד גדלותו, איך שהוא ״גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש למי שיעבור על מצותיו״ אך גם נרגיש את קדושתו, הקדושה העליונה הקדושה הרוחנית, המתבטאת לא רק על ידי מעשים של שכר ועונש, אך בעיקר על ידי שפע האור של זיו השכינה ״ולנצח נצחים קדושתך נקדיש״.

ו. ״מכניסי רחמים״.

והנעילה ננעלת ב״ד׳ הוא האלקים״, כאמור, שמדת הדין ומדת הרחמים מדה אחת להן והוא מדה כנגד מדה.

ואם אנו רוצים במדת הרחמים מצדו של הקב״ה, אז ראשית כל עלינו להתנהג על פי מדה זו בינינו בין עצמנו גופא.

ואז אפשר יהיה לנו לומר ״מכניסי רחמים הכניסו רחמנו לפני בעל הרחמים״, כלומר, את ״רחמנו״ אנו, את רגש הרחמנות הקונן בלבבנו גופא, שמזה נבראו מלאכי רחמים, ואת אותה הרחמנות יכניסו לפני בעל הרחמים.