הגיונות אל עמי, חלק א, סוכות מו

ה״חוט המשולש״

״זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות״ (זכריה יד, יט). ״והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ד׳ צבאות ולחג את חג הסכות״ (שם יד, טז).

א. חג הסוכות - בחיר הרגלים.

כשם שיעקב הוא בחיר האבות כך חג הסוכות הוא בחיר הרגלים, וכבר עמדו חז״ל על זה והדגישו ששלש הרגלים המה כנגד שלשה אבות ״פסח כנגד אברהם, שאמר לשרה לושי ועשי עוגות, שבועות כנגד יצחק, שבקרני איל נשמע אחר כך קול שופר של מתן תורה, ויעקב כנגד סוכות, שכתוב בו ויעקב נסע סכתה״ (מובא בטור אורח חיים סי׳ תיז).

כי חיבה יתירה יש לה להיהדות לדברים משולשים, אף על פי שאין כעת ישראל גוי אחד בארץ, שהאחדות נשתרשה כל כך בלבבו, ואין בזה כלל משום תרתי דסתרי, כי אם מחד גיסא אמונתנו חזקה באחדות הבריאה והבורא, הנה מאידך גיסא יש להיהדות נטיה לחשוב את כל ההופעות על פי המספר של תליתאי.

וכבר עמדו חז״ל על זה ואמרו ״דריש ההוא גלילאי עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאה, לעם תליתאה ע״י תליתאי, ביום תליתאי בירחא תליתאי״ (שבת פח, א), ועל כל הפרטים, שפרט ההוא גלילאה הנ״ל, יש להוסיף עוד כהנה וכהנה; למשל, השלשה אבות והשלש רגלים הנ״ל; שלש התפלות שחרית, מנחה וערבית, התקיעות בר״ה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובאמצע שברים תרועה, וכדומה וכדומה.

והשלישי במספר הוא כמעט תמיד העולה על גביהם של שנים הראשונים, ומנהג ישראל תורה ש״השלישי״ הוא בחיר ה״עליות״ ואין מחלקים את העליה הזו רק לבחיר הקהילה. ועל כן יעקב הוא בחיר האבות וסוכות הוא בחיר החגים כנ״ל.

ב. הסתינתיזה שבעולם המחשבות.

וכל אלו הפרטים לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על הכלל של היהדות כולה.

כי כל היהדות כולה נוסדה על הסינתיזה שבעולם המחשבות והרגש. ומהי סינתיזה? אם לא השלישי הבא אחרי שני הקצוות.

וכשם שכל הטבע כולו הוא סינתיזה בין קצוות שונים, סינתיזה של יום ולילה, קיץ וחורף, קור וחום, כח המושך וכח הדוחה, טוב ורע, אור וצל וכדומה וכדומה, וכבר נאמר ״עד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב).

כשם שכל הצומח והחי באים לעולם על ידי זווגם של זכר ונקבה, שהוא גם כן סינתיזה הבאה משני כחות המתנגדים זה לזה, וזהו שאמר הכתוב ״אעשה לו עזר כנגדו״ ושאלו חז״ל, שהדברים ״עזר״ ו״כנגדו״ סתורים זה לזה? (מובא בקטעי מדרש - גניזה יא) אבל באמת כך הוא דרכו של הטבע כולו, שעל ידי סתירות שונות ומשונות בא הבנין, ועל ידי ה״כנגדו״ בא ה״עזר״.

וכך הוא גם כן דרכה של תורה שבה ״נתיעץ הקב״ה וברא את העולם״ (תנחומא בראשית א), שהיא כלי אומנתו של הקב״ה בזה, שכל הקצוות שבעולם המחשבה והרגש, בעולם האצילות והנשמות ימצאו בה את הסינתיזה הנכונה.

וזהו שאמרו חז״ל על הכתוב ״לעברך בברית ד׳ אלקיך״, כי הכוונה שעושים מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים ושבים בינתיים (מובא ברש״י דברים כט, יא) כי כל התורה כולה הוא הבניתיים של שתי מחיצות הרחוקות זו מזו.

ועל כן נקראה כל התורה כולה שירה. ומהכתוב ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״, אנו למדים, שהחובה על כל אחד מישראל שיכתוב לו ספר תורה לעצמו, כי אמנם כל התורה כולה מ״בראשית״ עד ״לעיני כל ישראל״, היא שירה ארוכה, כי מהי תכונתה של השירה, אם לא ההרמוניא מקולות שונים.

ג. סינתיזה הבאה מתוך מציאת המקור הראשון.

ואין כונתנו בזה לדרך הממוצע או ל״שביל הזהב״ המורגל בפי כל, שכבר הארכנו באיזה מקומות להראות, שאין זו דרכה של תורה. וכמו שאמר הר׳ שמשון רפאל הירש ז״ל מפרנקפורט דמיין, שאדרבא באמצע הרשות הרבים הולכים הסוסים והבהמות, ובני אדם הולכים דוקא בשני צדי הרשות הרבים. ויש אומרים בהלצה כי דרך הממוצע שכזה בחרו דוקא הכלבים שבתקופת יציאת מצרים שלא חרצו אז את לשונם כלל, למרות הרגלם התמידי, וכל כך למה? מפני שחפצו להשאר ניטרליים לגמרי, וכפי שאומרים חז״ל, שהכלבים בוכים כשמלאך המות בא לעיר, והכלבים משחקים כשאליהו הנביא בא לעיר (בבא קמא ס, ב), ואז, בתקופת יציאת מצרים, כשבאו שניהם לעיר גם מלאך המות להמית את בכורי מצרים וגם אליהו הנביא להביא גאולה וישועה לישראל, חפצו הכלבים להשאר ניטרליים ולא פתחו כלל את פיהם.

בקיצור, דרך ממוצע שכזה אין זה כלל דרך התורה, אלא כח נתנו לסינתיזה הבאה מתוך מציאת המקור הראשון, המקור שעל ידו נבלעו שני הקצוות ולא נודעו כי באו אל תוכו, המקור שעל ידו מתבטלים הקצוות ונכללים בתוכו והיו כלא היו. בקיצור, המקור, שאינו עומד בין שני הקצוות, אלא שהוא מקיף אותם וכוללם יחד לדבר שלם ומיוחד.

ד. סדר האבות מראה על זה.

ואת זה אנו מדגישים בסדר האבות, שלכאורה מאי חזית, שדוקא אברהם יצחק ויעקב נקראו אבות והי״ב שבטים נקראו בנים, אי משום שהי״ב שבטים היו בניו של יעקב, הלא גם כן יעקב היה בנו של יצחק ויצחק - בנו של אברהם? אלא משום שעל ידי שלשה הנ״ל באה הסינתיזה של היהדות, שהוקבעה אחרי כך בתור חותמה של היהדות.

ואמנם מי אינו יודע, שאברהם הצטיין בבחינת החסד, יצחק - בבחינת הגבורה, ויעקב - בבחינת תפארת. אבל לא הכל יודעים, שבחינת תפארת אינה דרך הממוצע שבין חסד וגבורה, שאם כן הדבר היה יעקב אבינו רחוק גם מחסד וגם מגבורה, וח״ו לחשוב כן על בחיר האבות, ואדרבא בשביל כך היה נקרא בחיר האבות בהיותו מאחד בקרבו גם את החסד וגם את הגבורה, שנתאחדו ונתמזגו אצלו למדרגה אחת.

וזהו שנאמר ״לולי אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי״ (בראשית לא, מב), וכהסברו של ה״תניא״ כי ב״אבי אברהם״ הוא מתכוון לבחינת החסד והרחמים, סמל ״כרחם אב על בנים״ וב״פחד יצחק״ מתכוון למדת הגבורה, והוא כדברינו שיעקב היה לגבי אבותינו אברהם ויצחק בבחינת מקיף לגבי ניקף ועל ידי זה נתבטלו ממילא כל הנגודים שביניהם, ובשביל זה נכתר יעקב גם כן בבחינת אמת כמו שנאמר (מיכה ז, כ) ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״, כי כאמור, דרכה של תורה הוא לבקש ולמצוא את המקור הראשון, שממנו יתפלגו ויתפצלו כל הפלגים והפצולים הקטנים, שכל אחד יפנה לעברו ויתרחק לקצה אחר, וזוהי בחינת אמת, שמקפת גם את מדת הדין וגם את מדת הרחמים, שכל אחת מהן יונקת בבחינה ידועה ממנה.

ועל כן אנו רואים שנברכו אברהם, יצחק ויעקב בברכת ״בכל מכל כל״, שמובן מאליו ש״כל״ כולל יותר מ״בכל״ ומ״מכל״, כי בכל ומכל המה רק חלקים מכל, שהוא הכללה בלי שום שיור וחוץ, מבלי שום יוצא מהכלל, ויעקב נתברך בברכת ״כל״ מפני שבא למדת ההכללה המקסימלית, שאינה משיירת כלום.

ועל כן אנו מעריכים את האבות גם מבחינה אחרת האומרת, שאברהם הוא עמוד החסד, יצחק עמוד העבודה ויעקב עמוד התורה. ואמנם הכל הולך אל מקום אחד, כי אמנם כל עיקרה של תורה הוא שמבקשת ומוצאת לה את הסינתיזה שבכל שני הקצוות, כלומר, התורה היא הסינתיזה האלקית בכל עניני המחשבה האנושית.

ואמנם גם עבודה וגם חסד הם לכאורה שני הקצוות, חסד בא מתוך ההכרה של ״מאי דעלך סני לחברך לא תעביד״, ובכן על העושה חסד להרגיש את צרכי החומר ומשאלותיו, בעוד שהעבודה, עבודת ד׳, איננה דורשת רק סיפוק הרוח שבאדם לבד. אכן יעקב הוא עמוד התורה והתורה מצאה את הסינתיזה בכל מיני הקצוות שישנם בעולם, סינתיזה בין חסד וגבורה, בין חומר ורוח, בין גוף ונפש, בין עולם הזה ועולם הבא, בין רגש ושכל, בין מדת הדין ומדת הרחמים, בין אמונה וחקירה, בין ההשקפה הפסימיסתית והאופטימיסתית, בין ההשקפה הלאומית והאנושית, בין ההשקפה הקפיטליסטית והסוציאליסטית, בין האמת והשלום וכדומה וכדומה.

ה. השלשה דברים שהעולם עומד עליהם.

ואין סתירה בין האומר ״על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים״ (אבות א, ב), ובין האומר ״על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום״ (אבות א, יח), כי אמנם דא ודא חדא הוא ושניהם מכוונים להבליט את החיבה היתירה שיש להיהדות אל השלוש, וכשם שהתורה היא הסינתיזה בין העבודה וגמילות חסדים, כך הדין הוא הסינתיזה בין האמת והשלום, שלכאורה המה גם כן תרתי דסתרי, כי האמת אינה יודעת מסתירות ופשרות, בעוד שכל עיקרו של השלום בנוי רק על זה. וההבדל בין שמעון הצדיק שאמר את הראשון ובין ר׳ שמעון בן גמליאל שאמר את השני הוא רק בזה, שהראשון מדבר על הסתירות שבין הקצוות בעולם המעשה, והאחרון מדבר על הסתירות שבעולם התיאוריה, כי תורה ועבודה וגמילות חסדים המה כולם דברים הדרושים וקשורים במעשים שונים, והאמת והדין והשלום המה מדות מופשטות, והאחרונים לגבי הראשונים המה בבחינת נפש לגבי הגוף.

ואולי זהו ההבדל בין הלשון ״העולם עומד״ ובין הלשון ״העולם קיים״, כי הלשון עומד מורה על עמידה מעשית, והלשון קיים על קיום שברוח, כי הרוח הוא הדבר המקיים של החומר, ועל כל פנים שניהם מודים, כי על שלשה דברים העולם עומד וקיים, כלומר, על המספר השלוש כנ״ל.

ו. התורה דורשת את ה״כל״ המוחלט.

ונחזור לעניננו, שיעקב הוא גם כן בבחינת תפארת וגם כן נחשב לעמוד התורה והוא נתברך בברכת ״כל״, כי כל אלה עולים לדבר אחד, והתורה אינה מסתפקת לא בכל ולא מכל אך היא דורשת את ה״כל״ המוחלט, שבה, בהכלליות הגמורה מתבטלים כל הפרטים המתנגדים זה לזה והיו כלא היו.

ועי׳ במדרש תנחומא בפ׳ מקץ סימן ה שמביא כדברים האלה ״אשרי שאל יעקב בעזרו, למה לא נאמר שאל אברהם או שאל יצחק אלא אל יעקב? אתה מוצא, שלא נצב הקב״ה לא על אברהם, לא על יצחק, אלא על יעקב, שנאמר, והנה ד׳ נצב עליו, א״ר סימן, אין המלך עומד על שדהו, לא כשנזרעה ולא כשנחרשת ולא כשנעדרת ואימתי עומד עליה כשהוא עומד בכרי, כך אברהם עדר, שנאמר קום התהלך בארץ, יצחק זרע, שנאמר ויזרע יצחק, לא עמד המלך עליה עד שבא יעקב שהיה כרי של תבואה, שנאמר קודש ישראל לד׳ ראשית תבואתו, עמד הקב״ה עליו, שנאמר והנה ד׳ נצב עליו, הוי אשרי שאל יעקב בעזרו״.

והדברים מדברים בעדם, כי ד׳ הוא סמל ההכללה, ורק על יעקב שבא להמדרגה היותר עליונה בזה, רק עליו נאמר ״והנה ד׳ נצב עליו״.

ז. חג הסוכות המאסף לכל המחנות מעולם הרוח.

וכאמור, שחג הסוכות הוא סמל יעקב בחיר האבות, ולכן נקרא חג האסיף, לא רק מפני האספה מגרן ומיקב, אך גם כן מפני שהוא המאסף לכל המחנות מעולם הרוח, בחינת ״כל״ של יעקב.

וצורתה של הסוכה גופה מוכיחה על זה שהיא של שלש דפנות, ללמדנו, כאמור, כי ה״שלישי״ הוא המובחר שבה״עליות״, מפני שבזה אנו נותנים בטוי, כי הסינתיזה הוא העיקר.

וכל עיקרה של הסוכה גופא הלא היא סינתיזה בין שני דברים מתנגדים זה לזה, בין צל וחמה, בין אור וחושך שהסוכה משלמת ביניהם. ובשביל זה היא נקראת סוכת שלום. ובשביל כך אנו חוגגים בסוף חג הסוכות את חג שמחת התורה, כי, כאמור, כל התורה כולה מיוסדה על עיקר העיקרים הנ״ל, על איחוד הקצוות, על ידי מציאת המקור הראשון.

וצורת התורה הקדושה שלנו באה גם כן באופן משולש שני עמודים משני הצדדים וגוף התורה באמצע.

וזהו שאמרו חז״ל ״תנו רבנן, כל הספרים נגללים מתחילתן לסופן וספר תורה לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך״ (בבא בתרא יד, א), והענין לדברינו כבר מובן מאליו.

ח. כל המלחמות שבעולם באות רק מכח החסרון הזה.

ואת דברי הנביא ״זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות״ וכו׳ (זכריה יד, יט), אפשר להבין לפי זה גם כפשוטם.

כי באמת כל המלחמות שבעולם באים רק מכח זה, שלא עמדו עדיין על סוד הסוכה של שלש דפנות כנ״ל, על הסוכה שהיא הסינתיזה בין צל וחמה, בין אור וחושך כנ״ל. כל המלחמות באות על ידי זה, שאין תופסים כראוי את הסינתיזה שהסוכה מסמלת אותה כנ״ל, סינתיזה הבאה מתוך מציאת המקור הראשון, המקור שעל ידו נבלעים שני הקצוות ולא נודע כי באו אל תוכו, וכל אחד מבקש להתרחק מן המקור עד כמה שידו מגעת, ובשביל זה כל אחד רוצה להעמיד דוקא על שלו ולבלי לוותר אפילו על קוצו של יו״ד, אך יבא היום, שכל אחד יעלה לחוג את חג הסוכות וכל אחד ימצא בהסוכה סוכת שלום.