הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור מג

אבל אנחנו ואבותינו חטאנו

״שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ד׳ אלקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״.

א. לשבח ולגנאי.

לשבח אנו מזכירים את אבותינו רק פעם אחת, ״יזכור אלקים את נשמת״... אבל לגנאי אנו מזכירים אותם במשך יום הכפורים הרבה פעמים, ״שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ד׳ אלקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״.

ולכאורה האם זהו הכבוד אב ואם שאנו מקיימים ביום הקדוש הזה, להרגיז את מנוחתם ולהזכיר להם עונות ראשונים? בשלמא את עונותינו אנו שאנו מזכירים הוא כדי להתודות עליהנם בחרטה על לשעבר וקבלה על להבא, אבל המתים, שכבר אינם יכולים להתודות וחטאתיהם והמה בגדר של מעוות לא יוכל לתקן, ויש בהזכרת חטאתם רק הרגזת הדין נגדם כלפי מעלה, ובשביל מה ולמה אנו עושים ככה?

ומתחילים אנחנו בזה ״שאין אנו עזי פנים״ ולבסוף יש לנו עזות שכזו להקדים את ה״אנחנו״ ל״אבותינו״ ולומר אבל ״אנחנו ואבותינו״, והאם לא לאי-כבוד יחשב זאת כנגדם?

אכן באמת קושיא אחת מתורצת בחברתה, כי גם בזה שאנו אומרים ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״ אין כוונתנו לגנות את אבותינו אלא את עצמנו, ועל כן אנו באים בזה בראשונה, ואנו לוקחים לעצמנו את משפט הבכורה בזה, כי על ידינו נעשים גם אבותינו לחוטאים ופושעים.

על פי מאמר חז״ל (עיין בבא בתרא קטז, ב) ״דוד שהניח בן כמותו כתיב בו אנכי הולך בדרך כל הארץ, ומשה שלא הניח בן כמותו כתיב בו הנהך שוכב עם אבותיך״, ואמנם יש גם כן שהאב בעת פטירתו היה נקרא הולך, כי בעת מיתתו עוד הניח בן כמותו, אבל אחרי כך בהמשך הזמן מתרחק הבן לאט לאט ממקור צור מחצבתו ובועט במסורת אבות לגמרי, אז נעשה האב מהולך לשוכב, לשוכב על ערש דוי, ועל ידי הבן נעשה גם האב לחוטא.

וזהו ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״, על ידי ה״אנחנו״ הוגרם הדבר שגם ״אבותינו חטאנו״.

ובצדק הקדמנו את עצמנו לפני אבותינו מה שלכאורה אין זה מן הנמוס כלל, כי בזה - בחטאים, עונות ופשעים לנו משפט הבכורה, אנחנו הננו הגורמים והמה רק מחוללים מפשעינו ומדוכאים מעונותינו.

ב. המרחק מאנחנו לאבותינו.

״שאין אנו עזי פנים לומר לפניך ד׳ אלקינו ואלקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״.

ולכאורה אם הננו עזי פנים כל כך לומר צדיקים אנחנו, מדוע רק ״אנחנו״ דוקא, מדוע אין לנו העזות לומר, שגם אבותינו היו צדיקים שלכל הפחות זה היה יותר קרוב אל האמת, בעוד ש״צדיקים אנחנו״ זהו שקר גלוי ובולט, כי סוף סוף ״אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר״ (שבת קיב, ב)?

אכן באמת זו היא הנותנת, אם מביטים אנחנו רק על ה״אנחנו״ אז אפשר שתהיה לנו העזות לומר ״צדיקים אנחנו״, אבל ״אנחנו ואבותינו״, זאת אומרת, כשאנו מציגים זה לעומת זה, את האנחנו לגבי אבותינו, את ״אנחנו״ מחד גיסא ואת אבותינו מאידך גיסא, ואנו רואים איך שהדורות הולכים ופוחתים במעלה, את המרחק הגדול מדורות האחרונים לגבי דורות הראשונים, אז אנו רואים ומרגישים את ה״חטאנו״ מצד ״אנחנו״ ולא מצד ״אבותינו״.

ג. מסירת נפש של הכלל גם בשביל הפרט.

״אנחנו ואבותינו״, ולזה באה גם תפלת יזכור, כדי שנזכור את מעשי אבותינו ולראות את המרחק הגדול שבינינו וביניהם.

למשל, אבותינו פסקו להלכה פסוקה ״נשים שאמרו להן עכו״ם, תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עכו״ם, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו ואמרו, תנו לנו פלוני, ואם לאו נהרג כולכם - וכו׳ - אם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל״ (רמב״ם בפ״ה מהל׳ יסודי התורה הלכה ה׳).

ואמנם זהו אינו סותר את ההלכה של ״שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם ישתה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא ר׳ עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך״ (בבא מציעא סב, א), והלכה כר׳ עקיבא, מפני שכמובן יש הבדל בין חיוב לשלילה, שם אם יעשה כר׳ עקיבא והוא ישתה והשני ימות בצמא, אין הוא הגורם למיתתו רק על ידי שלילה במה שלא נתן לו לשתות, אבל בהלכה הנ״ל אם ימסרו להעכו״ם את הפלוני, הרי יעשו מעשה בחיוב כדי להמיתו, שם אין הכלל של חייך קודמין, ואדרבא מוטב שימותו כולם ואל יראו במיתתו של חברם.

ועיין בכסף משנה שמקשה שם, כיון שכל הטעם שעל שפיכת דמים יהרג ואל יעבור הוא כדברי רש״י (פסחים כה, ב) מצד ״מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי״, וזה לא שייך רק במקום, שעל כל פנים על ידי מיתתו יוצל חברו, אבל בנידון דידן שבין כך יהרג הפלוני, ובמה יושע זה אם גם כולם ימותו ביחד עמדו?

אך באמת גם זו אין קושיא, כי ״צרת רבים חצי נחמה״, וזהו כלל גדול לא רק במילי דעלמא, אך זהו גם כן כלל גדול בדין.

ועל הרבים למסור את נפשם לא רק בשביל הנחמה של היחיד, אם גם כן בשביל החצי נחמה ובשביל הספק נחמה.

והגעו עצמכם, לפי פסק ההלכה הנ״ל, אם גם תהיה חבורה של אלף איש, אז על כולם למסור את עצמם למיתה בשביל אחד מהם שבאמת גם במיתתם לא יצילו את חייו, אך יביאו לו איזה חצי נחמה על ידי צרת רבים, כי לא ימות יחידי אך ביחד עם החבורה כולה.

כך פסקו אבותינו להלכה ולמעשה.

ו״אנחנו״? לנו יש פסק אחר, שגם יחיד אינו מוסר את נפשו בשביל הציבור, ולא רק בשביל חצי נחמה, אך גם כשהדבר נוגע לפקוח נפשות רבות, ולא רק מסירת נפש, אך גם לנקוף באצבענו הקטנה אין הדבר כדאי לנו, ולא רק ״דמים תרתי משמע״, אין אנו מנדבים בשביל טובת הכל, אך גם דמים כפשוטם, דמים של נחושת ושל כסף, פרוטות וזהובים לא נחפוץ לנדב.

ואמנם אם יש לנו עוד עזות לומר ״צדיקים אנחנו״ לבד, אבל כשאנו שמים לב לאנחנו ואבותינו, אז גם העזי פנים היותר גדולים עליהם להודות ולהתודות בקול גדול ״חטאנו אשמנו בגדנו״ וכו׳ וכו׳.

ד. נחום איש גם זו ואנחנו.

״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״, וחז״ל מספרים על אחד מאבותינו, על נחום איש גם זו ״שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו - וכו׳ - אמרו לו תלמידיו, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך? אמר להם בני, אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך - וכו׳ - בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי, רבי, פרנסני, אמרתי לו, המתן עד שאפרק מן החמור, לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו, הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי, עיני שלא חסו על עיניו יסמו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין, אמרו לו, אוי לנו שראינוך בכך, אמר להם אוי לי, אם לא ראיתוני בכך״ (תענית כא, א).

כך התנהגו אבותינו ואבות אבותינו, ואנחנו כשעניים מרודים פונים אלינו ומבקשים רחמים: פרנסונו, ואנחנו איננו אומרים להם המתינו, אך הננו דוחים אותם בשתי ידים, ולפעמים רבות עוד הננו מקללים אותם בקללות נמרצות על שהעיזו להפריע את מנוחתנו, וגם אחרי כך אין אנו מצטערים כלל על זה, ואדרבא עוד אנו מתהללים בכוחנו וגבורתנו זה.

ומה רחוק המרחק בין אנחנו לאבותינו!

ה. ר׳ אמנון ממגנצא ואנחנו.

״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״, ועוד מעט ותשמעו גם את תפלת ״ונתנה תוקף״, התפלה המרעשת לב יותר מכל התפלות, ואתם יודעים גם כן שר׳ אמנון ממגנץ היה מחבר התפלה וגם את המאורע שגרם לו לזה: כי ר׳ אמנון זה היה מקורב למלכות, והמלכות גזרה עליו שימיר את דתו ואם לאו אחת דתו להמית, ובקש ר׳ אמנון שיתנו לו זמן שלשת ימים, כדי להתיעץ בדבר, ואחר כך הכהו לבו מאד על זה, שנתן ידים לחשוב, כי על כל פנים יש ישוב הדעת בדבר מצדו, וקבל על עצמו את העונש, שיקצצו בהונות ידיו ורגליו ולהניחם בארון, והביאו אותו לבית הכנסת עם חלקי גופו הקצוצים והמונחים בארון בעת תפלת מוסף בראש השנה, וכשהגיעו לקדושה אמר ר׳ אמנון להש״ץ, כתר לי זעיר ואקדש את שמו הנכבד, ואז אמר ר׳ אמנון את התפלה הנפלאה הזו, ואחר כך יצאה נשמתו בטהרה.

כל זאת עשו אבותינו, שגם על מחשבה זרה קבלו על עצמם את כל מדורי גיהנם, ואילו אנחנו מחללים את השם הגדול ברבים בפועל ממש בפומבי ובריש גלי, ואין אנו חשים אף מוסר כליות קל מזה.

כן ״אבל אנחנו ואבותינו״, אנחנו לעומת אבותינו חטאנו אשמנו בגדנו וכו׳ וכו׳.

ו. הנדבה מצד החיים והנדבה מצד המתים.

״יזכור אלקים את נשמת״... אבל ההזכרה היותר מתאימה לאבותינו הוא שיהיו מעשי אבותינו בידינו.

״בעבור שאני נודב לצדקה בעד הזכרת נשמתו״, אבל הנדבה היותר חשובה היא, אם אנו הולכים בדרכיהם ואז לא רק אנו הם המנדבים, אך גם הם, המתים, המה המנדבים.

תשאלו איך יתכן שהמתים יהיו המנדבים הלא ״במתים חופשי וכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות״? (ע״פ שבת קנא, ב)

את זה מבארת לכם התורה באמרה בפ׳ ויקהל אחרי שפרטה את כל התכשיטים שהביאו למלאכת המשכן, ״כל איש ואשה, אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ד׳ לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לד׳״ (שמות לה, כט), וכבר פרשו שזו גופא היתה הנדבה היותר גדולה לד׳, הנדבה של ״בני ישראל״, כלומר מה שבניהם היו בני ישראל סבא, בנים נאמנים לד׳ ולתורתו, היה יקר לד׳ יותר מכל הזהב והכסף הארגמן ושש עזים.

היו ״בני ישראל״, ואז יביאו אבותיכם, נוחי נפש, את הנדבה היותר גדולה.