הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור מב

כח המושך שבעולם הנשמות

״כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״ (ישעיהו נז, טז).

״א״ר אסי, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״ (יבמות סג, א).

א. הקומיניקציה בין עולם הזה ובין עולם הבא.

בזמן האחרון צעדנו הרבה קדימה במה שנוגע לעניני קומיניקציה, הומצאו הרבה המצאות חדשות, אשר לא שערו אבותינו ואבות אבותינו איך לקרב את הרחוקים.

אין כעת שום חיה ועוף בעולם שיוכל להתחרות עם האדם בזה. לפנים היה הצבי הרץ היותר גדול והיו אומרים ״רץ כצבי״, והנשר היה המעופף היותר גדול ו״כנפי נשרים״ היה למשל ולדוגמא לרום ולגובה הכי גדול והכי אפשרי להשיג לברואי האדמה, אבל בימינו אלה בהכל הכל מצטיין נזר הבריאה, האדם.

הוא יכול לרוץ הרבה יותר מהצבי על ידי מסילת הברזל וכדומה, ויכול לעוף הרבה יותר למעלה ובמהירות יותר מרובה מהנשר על ידי אירופלנים וכדומה.

חוללנו נפלאות במה שנוגע לעניני קומיניקציה, ואנו יכולים לשבת כאן ולשמוע ברגע אחד את מה שנדבר בקצוי תבל ואיים רחוקים על ידי טילפון, רדיו וכדומה.

אבל דא עקא, כי בנוגע לקומיניקציה בין עולם הזה ובין עולם הבא, לא צעדנו מזמנו של אדם הראשון עד ימינו אלה אף צעד אחד, אף פסיעה אחת ואף חצי פסיעה אחת קדימה, ועדיין הדבר הזה סתום מכל סתום, נעלם מכל נעלם וטמיר ומכוסה מאתנו באלפי טמירין, ובזה אין שום הבדל בין האדם היותר נאור ובין הפרא היותר גדול.

ואמנם מה טוב ויפה היה לו יכלנו לפתוח בזה איזה פתח ונקב צר, לו גם גדול כחודו של מחט קטן, כמה היינו נותנים לו יכלנו לבוא במשא ומתן עם עולם הבא לו אף לרגע אחד.

הלא לכמה מאתנו כל מחמדינו נתונים רק שם באותו העולם הטמיר ומכוסה ממנו, שם נשמות אבותינו ואבות אבותינו, שם אחינו ואחיותנו ושם, להרבה מאתנו, גם בנינו ובנותינו. שם כל הרעים והידידים, ופה רק עמק הבכא, החשך וצלמות, קברים ומצבות ולא יותר. שם יש לנו החברותא ופה הננו גלמודים ונעזבים, בודדים ושוממים, וכל נחמתנו, כל תקותנו הוא רק שם, שם.

אבל איך אפשר להשיג בעודנו בחיים את ה״שם״, איך אפשר לבוא עמהם באיזה יחס הדדי לו אף לרגע אחד?

לזה יש עצה ותחבולה קלה מאד, שאינה דרושה אף לחסרון כיס במשהו, העצה של - הזכרת נשמות.

כי בשעה שאתם מזכירים את נשמות קרוביכם ומיודעיכם, הוו בטוחים, כי באותה שעה הם מזכירים גם כן אתכם לטובה.

כי כשם שיש השפעת גומלין בעולם הזה, כך יש השפעת גומלין בעולם הבא, וכך יש השפעת גומלין בין עולם הזה ובין עולם הבא.

אם תרצו לדעת אם פלוני אלמוני אוהב אתכם, אז אינכם צריכים לשאול את הפלוני אלמוני אך את עצמכם גופא, אם אתם אוהבים אותו הוא בודאי אוהב גם כן אתכם, ואם אתם רוצים להוכח אם האבות עדיין זוכרים אתכם, אז תוכלו זאת לדעת מהזכרת נשמות שלכם.

אם ״גזירה על המת שישתכח לאחר י״ב חודש״, הוא מפני שגם המת, כפי שאומרים חז״ל, שוכח את עולם הזה, עולם הגופים, לאחר י״ב חודש, ושכחתו מביאה גם לשכחתנו אנו, אבל מאידך גיסא, גם הזכרתנו מביאה להזכרת המת גם כן.

ב. הרבה הופעות בנפש מכח המושך.

מימי ששת ימי בראשית עד היום הזה, בכל הדורות, בכל הזמנים ובכל המקומות, לא חדל התפוח כשנעקר מגדולו מלפול על הארץ ולא עלה לשמים, ולא היה שום בן אדם שישתאה ושיתומם על זה, עד שבא אותו האיש וניוטון שמו, ומה שלכל העולם כולו היה הדבר פשוט בתכלית הפשטות, נראה בעיניו ל״מדרש פליאה״ והוא ישב וחקר ודרש, מדוע ומדוע, מדוע נופל התפוח דוקא לארץ ואינו מתגלגל לשמי שמים ולמרומי שחקים עד שמצא את כח המושך שבעולם.

ואז נפקחו כל עיני החכמים לראות את כח המושך זה בכל מרחבי הבריאה, ועל ידי זה נגלו הרבה תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, וראו ונוכחו, כי כל כוכבי לכת שבשמים ממעל וכל המזלות שתחת השמש והשמש בכלל, הכל מתנהגים על פי כח המושך שהמציא אותו האיש ניוטון.

אבל מי יודע, שלא רק בעולם הגופים יש כח המושך, שעל פיו מתנועעים כל הגופים כמו במחולות, אלא שגם בעולם הנשמות יש כח המושך, והכח הזה הוא הגורם להרבה הופעות שאנו רואים בנשמתינו מבלי דעת שרשן ומקורן.

אם אחד מביט עלינו מאחורנו ואנו מרגישים במבט הזה, אף על פי שעינינו לא ראו זאת, מי הוא הגורם לזה אם לא כח המושך של הנשמה, שבעת שחברנו מביט עלינו, מיד נזרם מנשמתו כעין זרם אלקטרי, והוא חודר אלינו ונשמתנו מזדעזעת.

אם אחד היושב באספמיא מזכיר אותנו לשבח או לגנאי, שלפעמים רבות אנו חשים בזה גם כן, הלא שוב כח המושך של הנשמה באמצע.

ואם יקרה לאחד מהכי קרובים שלנו אסון פתאומי, ואי אפשר לכחש את המציאות, שהרבה פעמים אין ספורות הנה ״אף על גב דאנן לא חזינן מזלא חזי״, ואנו מרגישים שקרה איזה אסון ושבר, הלא זהו שוב ממפעלות של כח המושך שבנשמה, וצערה של הנשמה האהובה לנו מגיע עד למרחוק ושולל את מנוחתנו.

ומהו סוד ההיפנוטיזם אם לא כח המושך, וכמו בעולם הגופים הנה הגדול מושך את הקטן, כך גם בעולם הנשמות הנה המהפנז, שלו רצון יותר חזק, מושך את המהופנז בעל רצון יותר רפה.

ומהי השפעת ״דעת הקהל״ שלפעמים אין כל נמוקים שכליים לזה, ובכל זאת מתבטלת דעת היחיד מחמתה ולא רק בטול באונס אך ביטול ברצון, כלומר, שהיחיד מבטל את דעתו לא רק מצד היראה שהוא מתירא לקום נגד דעת הקהל, אך פשוט מפני שהוא נעשה מושפע על ידה, אם לא שוב מצד כח המושך של הנשמה שסוף סוף להקבוץ החברות, נשמה יותר גדולה על כל פנים בכמותה מכפי של היחיד, והיא מושכת מאליה את נשמת היחיד.

ולכשתרצו לומר, הנה זה גופא ש״על כרחך אתה חי״, שאת זה אנו רואים לא רק במשנה מפורשת במס׳ אבות, אך אנו מרגישים זאת בחושינו ממש, הוא גם כן מפני כח המושך שנשמתנו אנו בתור חלק אלקי ממעל, נמשכת להכלל, שממנו בא החלק ונשמת היחיד נמשכת לנשמת כל חי.

ואם יש כח המושך לנשמתנו, בשעה שהיא נמצאת בעולם העכור ומחוברת לגוף של בשר ודם המטילים בה זוהמה, על אחת כמה וכמה שיש כח המושך להנשמה, בשעה שהיא משלכת מקרבה את הבנים הצואים של הגוף, כשהיא שבה למקורה, למחוללה ומולידה, כשהיא שוכנת מתחת לכסא הכבוד.

ועל ידי הזכרת נשמות חוזר ונעור כח המושך הזה, ואז אם גם המרחק בינינו המזכירים וביניהם המתים המוזכרים רב מאד, בכל זאת ברגע זה על ידי כח המושך המתעורר לרגלי הזכרת נשמות הנה ״הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו״.

ג. מנשה והזכרת נשמות.

אנו מוצאים ביוסף הצדיק, שקרא את שם בנו הבכור מנשה מפני ״כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי״ (בראשית ). שלכאורה לפלא גדול הוא הדבר, שצדיק כיוסף יתפאר עוד בזה ששכח את בית אביו? וכי בשביל שההצלחה האירה לו פנים עליו לשכוח את אביו האומלל שאינו חדל להתאבל ולבכות עליו?

אכן האמת, שדוקא בשביל זה שרצה לקיים מצות כבוד אב כדבעי, דוקא בשביל זה שרצה לנחם את אביו מאבלו ויגונו הגדול, דוקא בשביל כך קרא לבנו הבכור מנשה.

כי אם אנו רואים, שהגזירה שנגזרה על המת שישתכח לאחר י״ב חודש הוא חק ולא יעבור גם בימינו, ומאידך גיסא עובדא הוא, שההורים לא יחדלו להתאבל על בן האבוד אף אחרי עבור שנים רבות, הנה הסיבה לזה מתבארת גם כן על ידי כח המושך של הנשמה כאמור לעיל.

כי מה שהמת נשכח לאחר י״ב חודש הוא, כאמור לעיל, מחמת שהמת גופא שוכח את העולם הזה, עמק העכור, אחרי י״ב חודש, אבל הבן הנאבד בהיותו שסוף סוף אינו מסיח את דעתו מבית אביו ולבו מלא תמיד געגועים לזה, הנה על ידי כח המושך של הנשמה והשפעת גומלין שיש בכח המושך הזה, אי אפשר גם כן להוריו שיסיחו את דעתם ושיחדלו מלהתאבל.

ויוסף הצדיק יען שהיה צדיק כל כך ורצה להקל במקצת את צערו ויגונו הגדול של אביו שהרגיש היטב שהוא ממאן להתנחם, והוא אומר תמיד ״כי ארד אל בני אבל שאולה״, הנה כבש את רחמיו להביא את הקרבן היותר גדול מצדו, להשריש בקרבו את הרעיון של ״כי נשני״ אף בעת שבאמת היה לבו מלא געגועים על כל גדותיו.

״כי נשני אלקים את כל בית אבי״. יוסף, כאמור, עשה זאת במכוון ואנחנו עושים זאת פשוט מהיסח הדעת, שמסיחים אנו את דעתנו לגמרי מהבית אב, ועל ידי השפעת גומלין שיש גם כן בעולם הנשמות אף הם, אבותינו ואבות אבותינו, מסיחים את דעתם ממנו.

אכן באה הזכרת נשמות, ועלינו לגרש את ה״כי נשני״ מקרבנו.

על ידי ההזכרה צריך להתעורר בקרבנו כח המושך של הנשמה, כח המושך לנשמות האבות ולנשמת כל חי.

ואמנם בעת ההזכרה אנו מרגישים את השני ״בעל כרחך״ ביחד, את ה״בעל כרחך אתה חי״ ואת ה״בעל כרחך אתה מת״, רגלינו עומדות על הארץ מצד כח המושך של עולם הגופים, זהו ה״בעל כרחך אתה חי״, ונשמתנו מרחפת בגנזי מרומים מצד כח המושך של עולם הנשמות וזהו ה״בעל כרחך אתה מת״.

ומכאן ה״אין-שלום״ שבחיים, כי ריב עולם ומלחמת איתנים תמיד בין שני מיני כח המושך הנ״ל, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן.

אבל השי״ת אומר ״כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״, וכדברי חז״ל כי יבא זמן שיכלו כל הנשמות שבגוף ובמקום הנשמות שבגוף תבאנה נשמות שבנשמות, ועולם הנשמות, עולם האצילות, יהיה העולם היחידי.