הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה ל

עדותו של הקב״ה שבאדם

״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, רבי אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר, עֵד ד׳ אלקיך, אומרים ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, אם אנו עושים תשובה מי מעיד עלינו? אמר להם הקב״ה, לרעה נעשיתי לכם עד, שנאמר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, לטובה איני נעשה לכם עד, הוי שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״ (ילקוט שמעוני הושע רמז תקלב).

א. אין התשובה זקוקה אצלנו לסרסרות.

אין התשובה זקוקה אצלנו לממוצע בינינו ובין אבינו שבשמים כמו שנהוג אצל שאר הדתות.

ואמנם יש אצלנו גם כהנים, אבל בנוגע לתשובה אומר הנביא ״שובה ישראל״, גם בלי הסרסרות ושליחות של הכהן.

כי כלל גדול הוא אצלנו, כי ״מי איכא מידי, דאיהו לא מצי עביד ושלוחא מצי משוי״ (ע״פ נזיר יב, ב), ואם לא תועיל התשובה של ישראל באופן ישר לא היתה מועילה גם הסרסרות והשליחות של הכהן.

ואמנם בקרבנות הלכה פסוקה היא, שה״כהנים שלוחי דרחמנא נינהו״, כמבואר (בקדושין כג, ב), אבל בנוגע לתשובה אפשר לצאת גם בלי שלוחי דרחמנא אלה, וכל ישראל יוכל לגשת בלי שום מתווך ישר אל אביו שבשמים ולשוב בתשובה שלמה כבן המתרפק על אביו ושב ורפא לו - ״שובה ישראל״.

ב. האדם יוכל להוליד את עצמו.

כי, כאשר כבר אמרנו, התשובה מבוססת אצלנו על יסוד החרות המוחלטת, החרות הסוברנית של האדם בלי שום הגבלה, שזאת נתנה לו האפשרות לעשות מהפכה בנפשו, מהפכה מן הקצה אל הקצה, בין לילה וגם בן רגע, בלי כל סיוע ועזר ממי שהוא.

ואם היינו אומרים שהוא זקוק בתשובה לסיועו של הכהן כמו שנוהגים אצל שאר הדתות, הרי כופרים אנו בעיקר הנ״ל, שהוא באמת עיקר העיקרים של היהדות.

ואמנם הכהנים של שאר הדתות אומרים, כי ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״ אבל אין היהדות רואה את העולם, עולמו של הקב״ה כבית האסורים, וממילא אין אנחנו חבושים כלל שנצטרך לסיוע מן הצד.

ואמנם זהו כלל גדול גם אצלנו כי ״אין קטיגור נעשה סניגור״ ובשביל כך ״שופר שצפהו זהב פסול״ כמבואר בראש השנה (כז, א), אכן זהו נאמר רק על דבר שאין בו רוח חיים כשופר, ולא כן בנוגע לאדם שלא רק שיוכל להחליף את עצמו בכל רגע ורגע כנ״ל, אך יוכל גם כן להוליד את עצמו בכל עת שירצה ולהעשות לבריה חדשה לגמרי, כי ״גר שנתגייר כקטן שנולד דמי״, ומי הוליד את הגר? אם לא הוא בעצמו.

וראיתי מליצה חסידית יפה על הכתוב ״אלה תולדות נח, נח״ וכו׳, שהתורה כפלה את השם נח, ללמדנו, כי תולדות נח, היה נח בעצמו, מאחרי שקי״ל ש״כל המלמד את בנו של חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו״ (סנהדרין י״ט ב׳) ואם אחד לומד תורה מעצמו בלי שום סיוע של רב ומורה, הרי הוא כאילו הוליד את עצמו, ונח לא למד תורה מאחרים, כי הלא ״השחית כל בשר את דרכו על הארץ״, ורק הוא לבדו נשאר צדיק תמים בדורותיו, ובכן תולדות נח - נח בעצמו.

ועל כן אפשר לבעל עברה כל ימיו לעשות תשובה באחרונה בלי שום סרסרים ומתווכים, ואי אפשר לבוא בזה מצד ״אין קטיגור נעשה סניגור״, כי ברגע התשובה הוא ״כקטן שנולד דמי״.

ג. התשובה נוסדה על הכלל התלמודי, ״גיטו וידו באים כאחד״.

ואמנם כהאי גוונא אנו מוצאים מחלוקת גבי שיחרור של עבד, שרבי שמעון בן אלעזר אומר ״אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו״, וטעמו וסברתו הוא שכיון שיד עבד כיד רבו דמי איך יכול להשתחרר במה שמקבל את השטר שחרור בידו. אכן קי״ל כרבנן האומרים, שבין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו העבד משתחרר כמבואר בקדושין (כג), וטעמייהו דרבנן, משום דסבירא להו ד״גיטו וידו באים כאחד״ כמבואר בגיטין (עז, ב) והלכה כרבנן.

ואמנם אותו הציור הוא גם כן בתשובה. יש האומרים, שכיון שהאדם שקוע מכף רגלו ועד קדקדו ביון מצולה ואין מעמד, מה תועיל תשובה של נבזה וחדל אישים כזה, וגם על זה בא הציור של ״באים כאחד״, על ידי התשובה הוא ממציא את נשמתו בעצמו, ועל ידי זה תשובתו מתקבלת לפני קונו ויוצרו.

ד. התשובה באה רק להסיר את הסבות החצוניות.

אמנם עיין בספרנו ״דרכי הקנינים״ חלק ב׳ שמעתתא ו׳ (פרק ה׳) שהארכנו שם, בהגדר של באים כאחד הנ״ל. שלכאורה הכלל הזה הוא נגד המושכלות הראשונות של ההגיון, שאי אפשר לסיבה שתבוא מהמסובב, ואם אחד ימכור את חצרו לחברו על ידי שטר מכירה ולא יתן את השטר מכירה לידו של הלוקח, אך יזרוק את השטר באותו החצר גופא שהוא מוכר לו עכשיו האם יקנה הלוקח מצד ששטר מכירה וחצרו באים כאחד, שבודאי זוהי בדותא? אלא שהכלל הזה נאמר רק במקום שבכל האופנים יש סיבה חיובית להקנין, אלא שמאידך גיסא יש סיבה המעכבת לזה, שם אפשר להשתמש בהכלל של באים כאחד, כמו בעבד שסוף סוף אי אפשר להכחיש את המציאות, שגם לעבד יש יד, אלא שהדין של יד עבד כיד רבו מעכבו מלזכות, והראי׳, שגם על ידי הפקר העבד יוצא לחירות, שמזה אנו רואים, שליציאתו לחירות דרוש רק סילוק הרשות של האדון, וההכנסה לרשותו של עצמו כבר באה ממילא, ובכן מועיל הגדר של באים כאחד רק להסיר את הסיבה המעכבת, וממילא מועלת הסיבה החיובית מה שקיבל את השטר שחרור בידו שישתחרר על ידי זה.

ואין כאן המקום להאריך בזה, אכן בנוגע לעניננו, לענין תשובה, אנו רואים באמת גם כן את אותו היסוד הנ״ל.

כי בכל אדם גם אצל היותר מושחת ורע מעללים, הנה היסוד שבקרבו טוב הוא וכל אדם אומר ״אלקי נשמה שנתת בקרבי טהורה היא״, ואם גם הוא שקוע בעברות מכף רגלו ועד קדקדו, הנה רק כאדם המלכלך את עצמו בטיט ורפש, שהלכלוך הוא רק בהחצוניות של גופו ולא בפנימיות, וככה היא גם כן בנוגע להלכלוך של הנשמה, שהלכלוך מגיע רק ל״בתי בראי״ של נשמתו ולא ל״בתי גואי״ שבקרבו, ורק לה״מקופא״ של נשמתו ולא לה״מקובעא״ שבו, באופן שהתשובה באה רק להסיר את הסיבות המונעות והמעכבות, ועל זה שפיר שייך המושג של ״באים כאחד״ כנ״ל.

ה. כל העברות אינן ברשותו של האדם.

כי כמו שאומרים חז״ל בנוגע לבור ברשות הרבים וחמץ בפסח ״שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו הם ברשותו״ (פסחים ו׳ ב; בבא קמא כט, ב), ככה אפשר לומר בנוגע לכל העברות, כי באמת בשעה שאדם עובר עברה איננו ברשות עצמו, אך תמיד מעין רשות אחרים שרויה עליו, כמאמרם ״אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות״ (סוטה ג, א), ורק ״עשה הכתוב כאילו הם ברשותו״, וכמו שמסביר הר״ן בריש פסחים. שלפיכך מועיל בטול בלב בחמץ, אם כי בכל מקום בהפקר אנו צריכים שיהיה דוקא בפה ובפני שלשה, משום שכיון שבאמת בין כך ובין כך החמץ אינו ברשותו, ורק עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו, הנה קל הדבר לצאת מרשותו גם בביטול בעלמא.

וכן הוא הדבר גם בנוגע לכל העברות שהתשובה היא רק מעין בטול בלב, וגם זה לבד סגי, מאחרי שבאמת בין כך ובין כך העברות אינן ברשותו.

וזהו שאומר הנביא ישעיה (ישעיהו נה, ז) ״יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ד׳ וירחמהו״, כלומר, כי התשובה הוא רק ענין שלילי, הוא אינו צריך לבקש על ידי התשובה דרכים חדשים, אך הוא עוזב את דרכיו המקולקלים וממילא הוא נצב בדרך הישר, הוא אינו צריך לבקש דברים חדשים, אך על ידי התשובה הוא מוצא ממילא את עצמו גופא, שבאמת כבר הקדימו משה באמרו ״וידעת היום והשבות אל לבבך״ - כי כל העברות שעושה האדם הוא באשר הוא סר מלבבו גופא, וכשהוא שב אל לבבו גופא כבר די לו.

העברות דוקא הנן מלאכותיות, בעוד שהמצוות הנן הטבעיות שבקרבו.

וזהו שאמר הנביא הושע ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, כי כשלת בעונך״. וכבר עמדו חז״ל, שכשלון ועון המה תרתי דסתרי, הראשון נאמר על שוגג והשני על מזיד, אך זהו גופא קא משמע לן הנביא, שעל כן מועילה התשובה בלי שום ממוצעים וסרסרים, מפני שבאמת ״כי כשלת בעונך״, גם בעונך בהזדונות שלך אינך אלא שוגג באמת, כי בעת העברה אינך ברשותך ממש, אך ברשות הרוח שטות, והנך אז בכלל ״מי שאחזו קורדיקוס״.

ו. גם תשובה וגם שבת באות בדרך שלילי.

ואולי זהו המכוון גם כן במאמרם הידוע ״פגע בו אדם הראשון בקין אמר לו מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי - וכו׳ - פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת״ (בראשית רבה פכ״ב, יג), כי סמיכת הפרשה בין שבת לתשובה כבר מובנת מאליה.

השבת הלא מובן מאליו שהיא רק שלילה, שלילת העבודה, והמנוחה כבר באה מאליה ומעצמה, ככה היא גם כן התשובה, שבת היא מנוחת הגוף ותשובה היא מנוחת הנפש, וכשם שבהמניעה מעבודה הוא מקיים מצות השבת, ככה גם כן המניעה ממעשים רעים ומחשבות רעות, בזה גופא כבר נמצאה מהות התשובה. המחשבות הרעות לעומת המחשבות הטובות הוא כמו העבודה לעומת המנוחה, הראשונות, המחשבות הרעות והעבודה, באות באופן מלאכותי, אם מלאכותי על ידי הגוף או מלאכותי על ידי הנפש, והשניות, המחשבות הטובות והמנוחה, באות באופן טבעי.

ובתשובה כבר אנו שומעים את ה״מזמור שיר ליום השבת״, כמו שבשבת אנו שומעים את כחה של תשובה.

ז. אל תקרא עַד אלא עֵד.

וכשדרשו חז״ל על הכתוב ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״ שאל תקרא עַד אלא עֵד, הנה באמת לא הוציאו כלל את המקרא מידי פשוטו, כי באמת כל כוחה של תשובה היא מחמת שיש בכל אדם עד כשר, זהו הקב״ה בכבודו ובעצמו, שהוא בודאי כשר לכל הדעות. וכמו שכל עד כשר אינו מסתפק בראיית המעשה לבד, אלא שהוא מתרה גם כן מקודם, כי בלי התראה אין עונש, ככה שומע כל אדם את התראתו של העד הידוע הנ״ל, וכדברי חז״ל (תנא דבי אליהו זוטא א) ״נשמתו של אדם מעידה בו״, ומכאן בא המוסר כליות שבאדם.

וזהו שאמר ״והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים״.

ואותו העד מעיד גם כן על ״כי כשלת בעונך״, שכל הזדונות שלנו הוא רק מעין שגגות כנ״ל, ועל כן מועילה התשובה ו״שובה ישראל״...