הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה כ

השמים והארץ

״האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב״ (דברים לב, א-ב).

א. החכמה והנבואה.

״חכם עדיף מנביא״ ובכל זאת, בלי שום ספק, נבואה עדיפא מחכמה ואין בזה שום סתירה בדבר.

כי חכם עדיף מנביא, בזה שהנביא הוא רק שלוחו של הקב״ה, ואינו מחדש מעצמו כלום, בעוד שהחכם הוא בבחינת בעל הבית לעצמו על החכמה, שהוא מחדשה מלבו.

אבל זו היא הנותנת, כי, מאידך גיסא, הנבואה עדיפא מחכמה, כי החכמה היא רק בדרך כלל נחלתו של הקב״ה, החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, בעוד שבהנבואה כל דיבור ודיבור, כל מלה ומלה וגם כל אות ואות נתקדשו בעטרת קדושתו של האלקים, שממנו יצאו כל תג ותג והקב״ה בעצמו מדבר מתוך גרונו של הנביא.

ועל כן מהחכמה נשאר רק התוכן לנחלת עולמים, בעוד שהצורה משתקעת בהמשך הימים, לא כן הנבואה, שגם התוכן וגם הצורה מתקיימים כימי השמים והארץ.

ולא עוד אלא שמזמן לזמן, מתקופה לתקופה וגם מדור לדור, מתחדשות בדבריהם מסלות חדשות, אשר לא שערום הראשונים, באופן שמוצאים תמיד בדברי הנביא תוכן חדש, ובכל זאת הצורה לעולם עומדת.

החכמים, במדה שחכמתם נעשית לנחלת הרבים, לקנין האומה או לקנין האנושיות כולה, במדה זו הנה פרי עטם במקורם הראשון הולכים ונשכחים.

פוק חזי איפה המה, למשל, ספרי אפלטון ואריסטו במקורם הראשון. שיטותיהם אמנם ידועות למדי, אבל למי יש צורך לקרוא זאת במקורם, בעוד שכבר הן גלויות וידועות על ידי אלפי ספרים שתנחברו אחר כך, ובאותו הזמן הנה ספרי הנביאים להבדיל, שלנו, נקראים גם היום באותן המלות והאותיות דוקא כפי שיצאו מפני הנביא, בפי מיליונים, ועשרות מיליונים בני אדם בכל קצוי תבל ואיים רחוקים.

ב. גם מן הארץ אפשר ללמוד שתורה מן השמים.

ולא רק מן השמים אנו יודעים, שהתורה היא מן השמים, אך גם מן הארץ אנו יכולים לדעת זאת.

אם אנו רואים גם על הארץ, שספר התנ״ך שלנו נדפס בכל שנה ושנה במיליונים של אכסמפלרים בכל הלשונות שבעולם, מי אינו רואה בזה שאצבע אלקים היא.

כי קסם על העלים שנתלבשו בלבוש מלכות של הקב״ה.

ועל כן אי אפשר לשום יליד אשה, אף אם יהיה החכם היותר גדול שבעולם, לחקות את דברי הנביאים אף במשהו מן המשהו.

בכל החכמות שבעולם, הנה האחרונים אף שהם לעומת הראשונים כחמורים לגבי בני אדם, וכננס לגבי ענק, בכל זאת, מאידך גיסא, יש בדבריהם לפעמים תוכן יותר חשוב מהראשונים, כי, סוף סוף, גם ננס על גבי ענק הוא יותר רם מהענק לבדו, אך לא כך הדבר בנבואה, שאי אפשר שתבוא בזה איזו הוספה כל שהוא, לו גם הוספה של ננס, כי שם אי אפשר כלל לבוא לסוג של הוספה וחבור, כשם שאי אפשר לחבר את השמים והארץ יחד, ושם לא שייך לומר כננס על גבי ענק, כי המה מעולמות נפרדים לגמרי, שאין שום מגע ומשא ביניהם.

ג. החכמה - מטר והנבואה - טל.

וזהו שאמר משה ״האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי״, שזוהי ההקדמה לכל הנבואה בישראל.

כי, כאמור, בהנבואה מתקיימות לא רק השמימיות, התוכן, הרוח שבה, אך גם הצורה, המלות, האותיות, הנקודות והתגים, הכל נשאר לדורי דורות ולעולמי עולמים, וגם קוץ אחד מדברי הנביאים לא ישוב ריקם.

ועל כן לגבי השמים, השמימיות, התוכן, משתמש בלשון האזינו סתם, אבל לגבי הארץ הוא מדגיש את ״האמרי פי״, כי אי אפשר גם כן לשנות את הצורה אף במשהו אף בשמץ כל דהוא, ואמנם אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל אם אנחנו ננסה לשנות אף עוקץ קל מסגנון הנביא, שוב לא יהיה לזה אותה ההשפעה שיש לדברי הנביא כהויתם וכצורתם.

ומסביר את זאת עוד ביתר ביאור ״יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי״, כי המטר אפשר להריק מכלי אל כלי ולא יתקלקלו, אבל לא כן הטל, טל זהו מעין דבר רוחני, המחיה ומרוה, מפריא ומזין במקום חניתו, אבל אי אפשר להעתיקו ממקומו אף בכל שהוא, וכטל הוא דברי הנביא, שצריכים להשמע דוקא אמרי פיו, כמו שיצאו מפיו ממש בלי שום שינוי ומבלי שום גרעון והוספה כלל וכלל.

ועל כן משתמש ב״לקחי״ לגבי מטר, כי שם העיקר הוא הלקח, התוכן, המוסר השכל היוצא מדבריו, אבל בטל משתמש בלשון ״אמרתי״ האמרה כצורתה ולכשונה דוקא.

״כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב״ וכדברי רש״י, שדשא הוא לשון כללי וקלח אחד נקרא עשב, כי מהחכמה נשארים רק הכללים ולא הפרטים, פרטי הדברים, אבל לא כן הנבואה, שבה גם הכללים וגם הפרטים קיימים לעולמי עולמים, כרביבים, שנאמרים גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים.

ד. הכח המושך של השירה שלנו.

וכשם שלהנבואה שלנו יש כח המושך להמשיך אליה את כל יושבי תבל וגם את אלה הפראים ביותר, כך יש גם כן כח המושך להשירה שלנו. מימי דוד בן ישי עד היום הזה, כמה משוררים קמו בכל העולם, ובכל זאת הביטו נא וראו, אם יש אף אחד שיוכל להתחרות עם הנעים זמירות ישראל.

ואם לא נתקיימה עדיין ההבטחה של ״כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים״, אבל על כל פנים כבר נעשה התפלה שלנו, תפלת דוד בן ישי, לתפלת כל העמים.

כי גם על הנבואה וגם על השירה שלנו שפוכה רוח הקדש, רוח משמים ממעל, רוח של עולם האצילות, רוח של גן עדן מקודם.

והנביא אומר ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״, כי אם אנו רוצים לשוב בתשובה שלמה, עלינו לקחת את הדברים כהויתם וכצורתם, בלשונם וסגנונם דוקא של הנביאים והמשוררים גופא, כי אף על פי שרחמנא לבא בעי ושומע את כל הלשונות, אבל אין המלאכים נזקקים לשום לשון אחרת זולת ללשון הקודש.

וסוף סוף אנו נזקקים גם למלאכי השרת, שיעזרו לנו שתתקבלנה תפילותינו, כמו שאנו אומרים ״מלאכי רחמים, משרתי עליון, חלו נא פני אל במיטב הגיון, ומכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים״.

וגם זה נכלל בדברי הנביא האומר ״קחו עמכם דברים וכו׳״, כי אם אמנם, כמובן, סוף דיבור במחשבה תחלה, אבל בתפילותינו יש יוצא מן הכלל הזה, ואף אם אין מחשבתו של אדם צלולה כל כך ליחד את כל לבו לעבודת הבורא, הנה על ידי אמרי פיו בלשון הנביאים והמשוררים שלנו, שבים רוחו ונפשו אליו ונעשה לבריאה חדשה. וזהו שאמר ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״, שלא המחשבה קודמת להדיבור, אך להיפך, הדיבור קודם להמחשבה, ויש בני אדם שאומרים תהלים בלי דעת פירוש המלות כלל, ואף על פי כן המלות בעצמן מושכות עליהם שפע של קדושה.

ה. אצבע אלקים שבהמצוות.

ואת אותה האות של אצבע אלקים, אנו רואים בכל המצוות גופא.

כי אמנם מצוות צריכות כוונה, ובכל זאת מוסכם בפי כל, שעל כל פנים טובה מצוה בלי כוונה מכוונה בלי מצוה.

משום שמעשה המצוה גופא מקדש ומטהר אותנו בקדושה וטהרה עליונה.

וזהו שאמר ״ונשלמה פרים שפתינו״, שגם שם בקרבנות הנה לכתחילה ״לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח״ וכו׳ (זבחים מו, ב), ובכל זאת הלכה פסוקה היא, דסתמא כשר בכל הקרבנות ועולה לבעלים לשם חובה. וכמו כן בשפתינו אפשר שגם סתמא יעלה לרצון.

וגם את זה אנו רואים, שיש מצוות שלכאורה היו צריכות לעורר בלב כל עושיהם מדת אכזריות, אבל גם על זה נאמר הכלל ״שלוחי מצוה אינם נזוקים״.

ועל כל המצוות בלי שום יוצא מן הכלל נאמרו ״מצות ד׳ ברה מאירת עינים״ לכל מדה נכונה.

הכהנים, למשל, עוסקים במצוות שיש בהם, לכאורה, אכזריות, כשחיטת הקרבנות וזריקת דמים, ובכל זאת דוקא על הכהנים נאמר ״כהנים שלוחי דרחמנא נינהו״, והכהנים היו דוקא האוהבי שלום ורודפי שלום ביותר.

ולא לחנם הפסיקה התורה בין הפרשיות השונות המדברות ב״כי תצא למלחמה״, בפרשת עגלה ערופה, ללמדנו, כי אף מלחמת מצוה שלכאורה יש בהן אכזריות כל כך כמו הפקודה של ״לא תחיה כל נשמה״ וכדומה, גם אלה לא תסבבנה אכזריות בקרבנו, אך להיפך על ידיהן נבוא לידי מדת רחמנות כזו, עד שבשביל נפש אחת מישראל יצאו כל זקני העדה ויאמרו ״ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו״.

ו. עדותם של השמים והארץ.

בקיצור, לא רק השמים מעידים, שהתורה היא מן השמים, אך גם הארץ מעידה על זה, וכבר עמדו חז״ל על דא ואמרו במליצתם:

״היה רבי מאיר אומר כשהיו ישראל זכאים היו מעידים בעצמם שנאמר ויאמר יהושע עדים אתם בכם, קלקלו בעצמם שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, העיד בהם שבט יהודה ובנימן שנאמר ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי, קלקלו שבט יהודה ובנימן העיד בהם את הנביאים שנאמר ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאיו, קלקלו בנביאים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים בדבריו ומתעתעים בנביאיו העיד בהם את השמים שנאמר העידותי בכם היום את השמים, קלקלו בשמים שנאמר הבנים מלקטים עצים וגו׳ לעשות כונים למלכת השמים, העיד בהם את הארץ שנאמר שמעי ארץ״ וכו׳.

כי אמנם אם תהיו כופרים בכל, אך הלא את השמים ואת הארץ אי אפשר להכחיש, ועל כל פנים על הארץ בודאי אי אפשר לומר להד״מ.

והארץ עם כל יושביה ממזרח וממערב מצפון ומדרום, השחורים והלבנים, האדומים והצהובים, הלא כולם מעידים על קול ד׳ החוצב להבות אש, שיש בכל הגה והגה מהתנ״ך שלנו, על רוח אלקים המרחפת מכל תג ותג ומכל קוץ וקוץ שבו.