הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה יט

מי שיודע להוכיח

א. לכוון לצאת את עצמו.

״קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך״ (ישעיה נח, א).

כשם שהבעל תוקע צריך ראשית כל לכוון לצאת את עצמו, ורק אז יוכל לצאת גם את אחרים, את כל הציבור השומע, ככה גם כך בתוכחה, אי אפשר להמוכיח, שדבריו יתקבלו על לב השומעים, רק באופן שראשית כל הוא מכוון לצאת את עצמו, שדברי התוכחה שלו יפעלו על עצמו גופא, כמו שאמרו (אבות א, יא) ״חכמים הזהרו בדבריכם״, שיזהרו בדבריהם גופא, לקיים בעצמם את מה שמדברים לאחרים.

״כשופר הרם קולך״, גם קול השופר מתחיל בכי טוב ומסיים בכי טוב, כי קיימא לן ״פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה״, ורק באמצע באים השברים והתרועה, שמרמזים על ״גנוחי גנח וילולי יליל״, ככה צריכים להיות גם כן דברי התוכחה, שעליו להתחיל גם כן בכי טוב, ולא לבוא לכתחילה בקולות של שברים ותרועה, וכמו כן עליו לסיים תמיד גם כן בכי טוב.

ב. נסתר ונגלה.

״הוכח תוכיח את עמיתך״ (ויקרא יט, יז), פתח בלשון נסתר, ללמדנו כי התוכחה אי אפשר לה ואינו כדאי לטובת הענין שתותחל תיכף בלשון נוכח, אלא רק בלשון נסתר, כי מקודם צריך המוכיח לחשוב את כל אלה שבאים לשמוע את דבריו לחכמים, ורק אם רואה שדבריו אינם נשמעים באופן כזה ואינם מבינים ברמיזה ואינם מרגישים בלשון ״נסתר״, אז יכול להתחיל בלשון ״נוכח״.

ג. הקצינים והעם.

״שמעו דבר ד׳ קציני סדם, האזינו תורת אלקינו עם עמרה״ (ישעיה א, י).

אף על פי שגם קציני סדום וגם עם עמורה אינם כלל וכלל אנשים מכובדים, בכל זאת יש הבדל רב בין הראשונים ובין האחרונים, על פי הידוע ששמיעה היא למרחוק והאזנה היא מקרוב. ולכן הוא אומר ״האזינו תורת אלקינו עם עמורה״, שאלה שהמה בגדר עם, האנשים מהשדרות התחתונות, אלה על כל פנים מאזינים מקרוב לדברי המוסר והתוכחה, אבל הקצינים מכל המינים, אלה לא רק שהמה עושים כל עול ואינם יודעים בושת, אך המה בורחים גם כן כמטחוי קשת מהמוכיח. וכשנודע להם המקום שבו נמצא המוכיח, הנה המקום הזה כבר אסור להם בדריסת הרגל, ולאלה הקצינים אי אפשר שיגיעו להם דברי המוכיח רק מרחוק, על ידי ״עד מפי עד״ על ידי ה״שיחה בפי הבריות״ שנעשה על ידי המוכיח, ולכן אומר הנביא להקצינים בלשון שמיעה, מרחוק ולה״עם״ בלשון האזנה, מקרוב.

ואמנם אין אצלנו, חלילה, אנשי סדום ועמורה, אך, דא עקא, כי בנוגע לשמוע דברי המוכיח גם אצלנו יש הבדל בין הקצינים ובין ה״עם״.

ד. תוכחת מגולה ואהבה מסותרת.

ובכל זאת, ואחרי כל אלה, אל להמוכיחים להסיח דעת, כי יותר מתוכחת מגולה צריכה להיות אהבה מסותרת. וכבר אמר אחד מגדולי החסידים על עצמו, שהלואי היה ביכלתו לאהוב כל כך את הצדיקים כמו שהקב״ה אוהב את הרשעים.

ומצינו מדרש פליאה האומר ״מנין, שהקב״ה אוהב את הרשעים, שנאמר, אין שלום אמר ד׳ לרשעים״, והוא על פי מליצת הרה״ק מוהר״ז זצ״ל, שהיה אומר, שמעולם לא ראה מלאך חבלה הנברא מן עברה שיהיה שלם בלי מום, כי כל עברה הנעשית, אפילו על ידי פושעי ישראל היותר גרועים, היא מלאה מומים, מאחרי שבעל עברה גופא לא עשה אותה בשלימות הראויה, כי רשעים מלאים חרטות ולבם תמיד בל עמם, וזהו שאמרו חז״ל, שכיון שאין שלום אמר ד׳ לרשעים ולבם דוי עליהם תמיד, ואם לא בשעת מעשה העברה גופא, על כל פנים אחרי המעשה, אי אפשר שלא יתעורר בקרבם איז הפתח של חרטה, הנה אי אפשר שהקב״ה ישנא אותם בתכלית השנאה ״ולא יחפוץ במות המת כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה״.

ואם על כל אדם להדבק במדותיו של הקב״ה, הנה על אחת כמה וכמה, שעל המוכיח העושה שליחותו של הקב״ה, שעליו להדבק בזה במדותיו של הקב״ה, ובהתוכחת מגולה צריכה להיות תמיד אהבה מסותרת.