חנה אריאל ויקרא פה

רק הביטול דמ"ה החדש כנ"ל וזה נעלם מהם ומלובש בישותם לעצמו). והוא הי' הוה ויהי' כא' דהיינו שהתהוות העולמות ליש ודבר ממנו הוא קמי' כמו שעתיד להיות בסוף יומיא ונשגב ה' לבדו א"כ היינו דע"ק וז"א כ"ח. אבל מסט' דמציאות העולמות והנהגתן מתפרשין מילין והוא מהווה הכל ביו"ד מאמרות בבחי' סוכ"ע ונוק' ממלא אותן בבחי' ממכ"ע כידוע. וזה נעשה ע"י או"כ דאו"א כי פנימי' אבא פנימי' עתיק אלא דבאבא הוא אור בכלי ממש (ובעתיק אא"ס מלגאו כלי דכתרא עילאה מלבר ואין שם בחי' אורות פרטים כמ"ש במק"א). וחכ' הוא כח מ"ה כלומר כח שיש בשם מ"ה הזה שהרי הוא כח ואור מעוז וכח התוס' אור בקו"ח ובוודאי לא נופל הוא מלהיות יכול לעשות את כל. והיינו כמו עד"מ ודמיון שיכול להמציא סברא שמבחי' הביטול הגמור דשם מ"ה החדש הזה יבוא מציאות ישות עולמות והנהגתן. וז"ש הנטיעות כקרני חגבים הוו בבחי' אבא כלומר הנטיעות הן או"כ דז"א דתיקון ובאבא שהוא כח מ"ה כנ"ל לעשות את זאת הי' רק רושם בעלמא. וביאור הדבר עפ"י מה שידוע בענין שתיק רב שלא מצא תשובה לקושייתם ואע"פ שלא חזר מהוראתו. שהוא ענין ו"ק דאבא (בבחי' החכ' דתושבע"פ שבנשמת תנאים ואמוראים בגילוי אור סקירה והשגה). ופי' ו"ק דאבא הוא שרש ז"א דאיהו משפט (הדת) דרב ראה שהדין הוא כן בסקירת החכ' ולא באה לו בגילוי בבינה כלומר ביסוד אימא בבחי' פנימי' הקליטה דבינה יתירה נתנה באשה כמ"ש במק"א ובמ' השו"ש בענין נבונים לא אשכח והיינו בבחי' היסוד דאי' מקום הבירורים שהיא קולטת את התמצית ועיקר פנימי' המכוון על דרך מ"ש אין הולד נולד אלא מן הברור שבטפה וכשמוצצת ומבררת את הברור והתמצית נעשה הענין מובן ומושג ואין עליו שום קושי'. אבל גבול שרש הפסק שהוא הסברא הנסקרת בחכ' שהוא דבר גבולי מוגבל בו"ק והם דקים כקרני חגבים (פי' איידיל זעהר בל"א) עד שעדיין אינו נראה בעליל והנראה ממנו תפול עליו קושיא וסתירה והיינו לפי שלא נגלה עיקרו ותמציתו לראותו בעליל. ומן המשל הזה דוגמתו דכח מ"ה שבחכ' שבפנימיותה פנימי' עתיק ממש ולכן אור שנברא ביום א' ספי' ראשונה באור וכלי ממש שהיא החכ' דאור אבא (שהוא טמיר וגנוז באצי') אדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו (רק שאינו מש"ע והעולם מקומו כנ"ל בעתיק). כח מ"ה דחכ' זו היא להמציא ולהוליד פ' ז"א שהוא הקב"ה שהקדושה עליונה דע"ק וז"א כ"ח ברוך ונמשך באו"כ מוגבלים לאנהגא בהון עלמין פי' להנהיג ולהמציא כל ענין העלמין בין בהתהוותן בין בהנהגתם. והיינו להיות יש ודבר ממש נפרד מקו"ח לבד באצי' ויש גמור נפרד גם מהרגשת המהווה אותם בבי"ע והיש הזה נעשה מן אנ"כ וענ"א דתהו ע"י שז"א נותן בהם מהוי'. שלו להיות גם בהם מהוי' שלו והתהוות מאין ליש ומזה נעשה גוף העולמות דענ"א מה שנתברר מהמלכים (ומלכותם כנ"ל) שמתו דתהו להיות עולם אצי' נעשה עולם במדרי' אצי' ומה שלא הי' יכול להיות אצי' ניתן לו כח התהוות בערך בי"ע. והתהוותם הוא מכח הז"א שבו שם מ"ה החדש כנ"ל ביאור ענין דשם מ"ה החדש מורכב בשם ב"ן מאנ"כ (וענ"א) דספי' המלכים עצמן שמתו וע"י זיווג או"א נתבררו ונעשה המלך החי שבז"א כבר חיים האנ"ך ונתאחדו ממש באור השם מ"ה החדש ובעשרה מאמרות דז"א יצא כח התהוות לבחי' עולמות דתהו להתהוותם כפי צווי המאמרות דז"א וממילא יש בעולמות שנתהוו באבי"ע בחי' האלקות והנשמות השייך להם מבחי' עולם התהו רק שהם אינם משמשים להתהוות העולמות כלום (כמו שהי' בעולם התהו ממש כנ"ל). אלא כח התהוות בא בהם מגילוי איזה אור ע"י צמצום או"כ דז"א ואותיות המאמרות שהוא גילוי אור שם מ"ה החדש (כנ"ל ענינו) באצי' ואתגליפו אתוון בלבושין דיש ודבר ממש דעולמות בבי"ע. נמצא הכל הוא רק גילוי שם מ"ה שהוא הביטול דשם מ"ה החדש במדרי' ומקום בי"ע וזה