חנה אריאל ויקרא סה

כמ"ש במק"א עמ"ש בזוהר לא תעשון אתי אלקי כסף וכו' שהכלים לא יצמצמו ולא יעלימו כלום על תוקף אור עצמות הא"ס ב"ה. אך לפי"ז אין מקום כלל לעולמות ליהנות מאור זה ולהתפעל ממנו. ולז"א ופסח ה' על הפתח שכלומר בבחי' ודרך דילוג עד בחי' המל' דמלכותך מלכות כ"ע ובבחי' בהמה עליונה דבהמות הייתי עמך הנ"ל. וזהו ממש נגלה עליהם (כלומר מלמעלה מהם במדרי' בהמה עליונה דוקא) ממה"מ הקב"ה ובזה וגאלם ממ"ט שערי טומאה. כי אין לנגד זה בחי' זלעו"ז כלל וכלל ולפי שלא נגלה רק בבחי' בהמה עליונה לא ראו ישראל בשכל ומדות שלהם כלום מן הגילוי הזה רק שסגולת הקרבן פסח ומצה שאכלו קודם הגאולה עשו בהם הכנה' שיתפעלו בכח הגאולה שנגלה על הפתח שהוא בחי' ומדרי' עליונה דמדת האמונה והמלכות נוק' דז"א בעליית הגדלות ופב"פ למעלה ולא למטה בבחי' חב"ד ומדות דעולמות' אפי' לישראל כנ"ל. ועכ"פ נגאלו מכל השעבוד דשערי טומאה. אך הגילוי הזה והיחוד דגדלות הזה לא התמיד כי כל המכוון הוא שיבא בתוך וקרב בנ"י אני הוי' אלקיכם. רק שעכ"פ מן הקרן הזה דיחוד קובה"ו בתכלית הגדלות הנ"ל צמחו פירות עכ"פ. והוא לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה כלומר בלא שום קבלת שפע אלא רק אור היחוד העליון הזה האיר בהם למעלה מהשגה והבנה כלל וכלל ואפי' לא בבחי' הרגשת האמונה ודביקות רק בכח עליון נורא אור ה' עליהם יומם בעמוד ענן וכו' (ומ"ש ופסח ה' על הפתח וכ"ה בשה"ש מדלג על ההרים וכו' שהי' הגילוי דיצי"מ בבחי' דילוג גדול. וכפי הנ"ל שהגילוי הי' למעלה במקום קדושתו לכאורה שם לא שייך הפלאה וחידוש ודילוג מדרי' כלל. אך מהנז"ל יובן שכמו שיום א' שהוסיף משה מדעתו בא מן וקדשתם היום ומחר כמשנ"ת עי"ז בא גם ענין הידיעה להגלות ולהראות אבל כאן ביצי"מ לא קדם מעין ענין זה כלום. ואכילת הקרבן פסח ומצות לא הי' עדיין המשכת קדושה למטה כי עדיין לא נגאלו ממ"ט שערי טומאה ולא הי' רק הכנה כנ"ל. ורק באתעדל"ע וטיבו יתירא דעביד קוב"ה לכן נק' בשם דילוג שבא אור הידיעה דאדם הנ"ל שלא ע"י העלאה והמשכה דהיום ומחר הנ"ל) ועי"ז הותחלה ההגדלה בדרך יחוד וחבור בתוך בנ"י ממש להעלותם מעט מעט עד מתן התו'. (שהוא כמו במשל שיגלה המלך את סודו שבחכמתו הנפלאה לאנשי חילו. וע' מזה בפהק"ו ובפרט בפ' ויקרא צו). וזאת ההגדלה יש להתבונן שהיתה ע"ד וסדר ענין ארדה נא ואראה הנ"ל. דהיינו שבחי' אדם דוקא יורד בתוך סדר ההשתל' דחק נתן ולא יעבור לתקן ענינם בכח ומעלת אדם דוקא והיינו שגם בחי' בהמה שלמטה מן הדעת תתפעל מן האדם. והיינו ותיקון המדות דחיצוני' להתכלל בכללא דאדם שכ"ז הי' נעשה במ"ט הימים שעד מתן התו'. ובזה יובן הנם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כמ"ש במ"א באריכות בעמ"ו שהחמץ הוא כח תגבורת ביש אחר שנקצר ונפרד משרשו ומקום גידולו. אלא שה' הולך לפניהם יומם כנ"ל. ולכן סיבב בעל הסיבות שויאפו את הבצק עוגות מצות ולא אכלוהו חמץ והבן. ועם זה יובן מ"ש מצה זו שאנו אוכלים ע"ש שלא הספיק וכו'. דמצה שאנו אוכלים הוא בחי' קטנות דאבא. פי' שהוא מזון של מצוה ועל הלחם יחי' האדם. וידוע שהחכ' תחי'. אלא שלחם חמץ הנה מתחדש בו כח חדש מה שלא הי' בו בעודנו באבו וגידולו כי אז לא יבוא לידי חימוץ. אפי' כשיבואו עליו מים רבים. רק שכשנפסק ממקום חיותו וגידולו אז בא לידי חימוץ והוא מזון גופני לחיות בחי' ישות הגוף ופירודו בבחי' ק"נ ועליו יחי' הגוף מן החיות שעפ"י סדר ההשתל' דחק נתן וכו'. אבל בשעת יצ"מ שהיתה מצד נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בבחי' הגדלות דידיעת אדם הנ"ל שהוא למעלה לגמרי מבחי' השתל' דהרכבת חיי הנפש בגוף. וזאת המדרי' לא יכולים לקבלה בבחי' חיי הגוף ממש דבחי' בהמה שלמטה מן הדעת כנ"ל. הוצרכו לקבל חיות מבחי' מצה שאין בה