חנה אריאל ויקרא נג

אהרן וכמ"ש בזהר בני אהרן ולא בני לוי פי' שלא זכו לבחי' קדושה זו דכהנים הכתובה בפרשה זו אלא מאהרן דוקא דאסגי שלמא בעלמא לכן זכה אהרן להתפשטות הקדושה שבו בגילוי יותר בעולם עד שלא תוכל לשרות במקום טומאת מת, ולפי"ז יש לפרש אמור אל הכהנים. פי' שיגלה בדעת שלהם כנ"ל שהם בני אהרן שזכה לתוספת קדושה בהתגלות בעולם כנ"ל. ואמר הכתוב עוד ואמרת אליהם. פי' שיודיע בבחי' הדעת והידיעה להם שלנפש לא יטמא. פי' שהכח דאהרן שבהם לפי שהם בני אהרן (ולא בני לוי כנ"ל) אותו הכח לא יטמא בעמיו. פי' שהוא לא ישרה במקום טומאת המת ויגרמו לדחות הקדושה ממקומה ולחלל אותה ח"ו (וכן הוא בלקיחת אשה זונה וחללה וגו') ומשום דקאי על קדושתו של אהרן לכן אמר בלשון יחיד לא יטמא וכמ"ש בזהר לא יטמא ההוא כהנא עילאה דלעילא. וזהו אמור ואמרת שע"י כפל האמירה הודיענו הכתוב שהקדושה עליונה דאהרן שבכל הכהנים לא יטמא ולא ישכון. אתם בתוך טומאותם בעמיו. ממילא מובן מזה גם האזהרה על הקטנים שגם בהם ישנה לקדוש' ומצווים הגדולים ממילא לראות שלא תתחלל קדושתם וכדמיון שמצווים כל ישראל לא תעמוד על דם רעך [ואם כל ישראל מצווים על שמירת הכהנים הקטנים. יש בזה קצת עיון. אבל הב"ד ודאי מצווים כמ"ש וקדשתו בע"כ ואם אינו מקבל דפנו וכו'. ומקום הספק בזה הוא ממה שאין הנשים מצווים על הקפת קטן. אך אעפ"כ אר"ה חובה תקברינהו לבני' שאין לה לעשות כן. מיהו י"ל דהיינו דוקא לעשות היא בידי'. וגם לשון הספרא להזהיר גדולים (דוקא) על הקטנים דמשמע לכאורה דלכהנים לבד נאמר. וצ"ע] ככה מצווים הכהנים על הקדושה דאהרן שלא תתחלל אפי' בקטנים. וגם א"ש הדרשה דבעמיו (דהיינו במקום שיש לו קוברים) הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. והערנו בזה דהל"ל לנפש בעמיו לא יטמא. והשתא א"ש דה"ק שאהרן הנז' (כאמור אל הכהנים שהם בני אהרן כנ"ל) הוא לנפש לא יטמא. פי' כנ"ל שהוא לא ישרה במקום טומאת מת בכל מת שיהי' ומ"ש בעמיו פי' שהצווי הנשמע מזה באזהרה שלא יבאו הכהנים בני אהרן אל מקום הטומאה (ואפי' הקטנים כנ"ל) היינו דוקא בעמיו כשהוא במקום שיש לו קוברין מבלעדי הכהנים אבל כשאין לו קוברין אף שיש חילול קצת בקדושת הכהנים נדחית האזהרה מפני המצוה הרבה ועצומה דמת מצוה. ואם הי' אומר לנפש בעמיו לא יטמא הי' משמע דשלא בעמיו שורה הקדושה דכהנים בשלימות גם במקום הטומאה כמו קדושה של כל ישראל ששורה גם במקום טומאה כנ"ל (ויש להביא ראי' שאינו כן ממשנה דיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג וכו' וק"ל) אבל לקרובים שגם הם כהנים והם קרובים שמתאבל עליהם לפי שיש להם יחוד עמו אין שם שום חילול במה שמטמא להם ואדרבא הוא מצוה שלא להרחיק קדושתו מהם ומחוייב להטמא להם כידוע. אבל הכה"ג מאחיו שמן משחת אלקי' עליו שהוא קדושה עליונה מאד נעלה מקדושת כל הכהנים לכן גם לאביו ולאמו לא יטמא וק"ל. ואח"כ באה הפרשה דבעלי מומין שקדושתן קיימת בהם רק שאל הפרוכת לא יבא דקלישא קדושתו קצת כעין ודוגמא דקדושת ישראל ששורה בתוך טואתן אך אל המקדש לא יבואו וכן בכהן טמא קלישא קדושתו טפי עד שאפי' וינזרו מקדשי ב"י. כי אף שקדושת הכהנים ראוי' לאכול קדשים וק"ק. ואדרבא אמרו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. היינו בטהורים דוקא אבל כשהן טמאים שיש פגם וקצת חילול בקדושתם לכן וינזרו מקדשי ב"י שלא לאכלם ואפי' ליגע בהם כי בזה יחללו את קדושת הקדשי ב"י שבהן ולא תבא הכפרה בשלימות לישראל המביאים הקדשים ההם. ולפי"ז אפשר לפרש והשיאו אותם עון אשמה בטמאם את קדשיהם שיהיו נושאים עון האשמה על ב"י הבאים להתכפר בקדשים הללו. וכשלא יתכפרו בהם ואדרבא יחללו את קדושתם יהי' מזה עון אשמה נשאר על המביאים הקרבן. כך יש לפרש. ואחר שגמר עניני הקדושה דישראל