חנה אריאל שמות רמד

נק' בשם נפש כנ"ל. ודוקא בר"ח שהשער הפונה קדים נפתח בו כנ"ל אז המרגישים מקדושת האור ההוא אין עושין מלאכה מחמת השלימותא המושגת להם. אבל בשנה השביעית אין שום יתרון אור רק מבחי' אצי' דמל' שמאיר לעולמות שלא ע"י הלבוש והסתר דבי"ע כנ"ל אין שם ביטול מלאכה לעם רק שביתת הקרקע לבד כנ"ל

פרשה תרומה

פ' תרומה עד וכן תעשו, ובגמ' פ"ב דשבועות מנה"מ (פי' דאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך וכה"ג וסנהדרין וכו'). דכתי' וכן תעשו לדורות. והענין פלאי שהרי לא נז' כלל בפ' שיהי' צורך העשי' במשה ואהרן וזקנים. וכן י"ל בלשון הפ' תקחו את תרומתי למי הוא אומר ל' רבים תקחו והלא אך במשה דיבר. עוד י"ל לפי מארז"ל ג' תרומות הללו למה. א' תרומת הלשכה וא' תרומת האדנים. וא' תרומת המשכן. למה הוזכרה כאן תרומת הלשכה והלא אין הדבור כאן רק לענין עשיית המשכן. בפ' משפטים הקודמת ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' י"ל מהו הלשון אומר ואל משה אמר שאין זה הלשון כ"א כשמקודם לכן דבר ואמר לאחר אומר אח"כ ואל פלוני אמר. כמו בפ' בראשית ואל האשה אמר וכו'. ובפ' ויכסהו הענן ששת ימים וגו' נחלקו רבותינו ויכסהו להר או למשה. הנה יש להבין מה שהמשכן שבמדבר נק' בשם משכן ובנין הבית בירושלים נק' ביהמ"ק. ובפשיטות היינו שבמדבר הי' אוהל המטולטל לכן נק' משכן ובירושלים בית קבוע נק' בהמ"ק. ובאמת נק' לפעמים בשם משכן העדות. אך עכ"ז י"ל למה לא נזכר בשמו לשון קדושה. כמו משכן הקודש וכדומה. אמנם הענין דבנין המשכן ובהמ"ק הוא להשראת השכינה שם. והשכינה הוא בחי' פרצוף הנוק' דז"א. וידוע שיש בחי' פ' רחל ונק' פ' העיקרי והוא השורה בבהמ"ק בא"י דוקא ששם הוא מקום פ' רחל כידוע בע"ח. ובמדבר הוא פרצוף דור המדבר שנק' לאה ונק' פ' הארה ולא עיקרי. והוא הנק' משכן. ואף שבפ' העיקרי ודאי אינו סר מעל בנ"י וגם במדבר הי' עמהם רק שלא הי' פב"פ כידוע בע"ח ובסה"ק. והפב"פ שלהם כמ"ש פב"פ דבר ה' עמכם הי' רק בפרצוף דור המדבר הנ"ל שנק' לאה. ביאור ענין ב' הפ' הנ"ל. יובן עפ"י משל. ידוע שהבן מכיר את אביו משיודע לקרות אבא. והכרה זו איננה שכליית כלל וכלל רק טבעיית מחמת שממנו לוקח. ולכן יש לו הרגשה בו והמשכה אליו. וכשנעשה גדול בר דעת אפי' כדעת הפעוטות יש לו ציור והרגשה באביו המחייבת הביטול אליו מכל וכל לעשות כל אשר יצוה ושלא יסור. וגם זה החיוב אינו מושכל אצל הבן כלל למה הוא חייב בכך רק שהציור הבא בבן שהוא מחמת הקשר של הבן בהתהוות תולדתו מן האב הוא המתפשט בכל פרצופו של הבן וממנו חיוב הביטול. אך עדיין אין בו מוחין דאביו ממש אלא הוא פרצוף דרצון ושו"מ נפרד לעצמו. ומצד עצמו אינו חפץ כלל כ"א ברצונותיו ומדותיו של עצמו. רק שיש בקרבו דבר המניעו בחיוב הנ"ל והוא בא מן הציור דדעת הנ"ל (משא"כ הקטן ממש שאין לו בחי' דעת וציור כלל אף שיש לו ההכרה כנ"ל אעפ"כ אין לו חיוב הביטול כלום). וזה נק' ג"כ (בשם המושאל) שאינו פב"פ עם האב. כי ידוע ענין פב"פ שהוא שהרצון ושו"מ של המקבל מסכימים מעצמם אל רצון ושו"מ של המשפיע על כל מה שיצוה וישפיע עליו. משא"כ כשאין המקבל מסכים לצווי והשפעת המשפיע כ"א בהכרח אף אם ההכרח יבוא מצד השכל של המקבל אין זה נק' פב"פ. וכן הוא בבן אף שאין הביטול אל אביו אצלו כענין ההכרח וכפי' אלא סתם בן מרוצה לעשות רצון אביו אעפ"כ אין זה פב"פ כי הוא בא ג"כ בהכרח הטבע תולדתו מן האב. ולפי שהוא דבר טבעי לכן מן הסתם אין זה אצלו דרך כפי' כלל. אך