חנה אריאל שמות רכה

נגלה בפועל כ"א מחמת ההרחקה וזה הוא ענין ב' הפי' בל' נסיון מל' בחי' ומל' התרוממות כידוע. ועפ"י המשל הזה יש להתבונן כאן לגבי הנפה"ט דישראל שהי עצמה טעמה טעם מר ממה שלא מצאו מים נתגלה בקרבם הענין שיכולים לקבל התו' גם בחיצוני' גופם ולשמוע בקול ה' לענין הפ"מ עכ"פ (כנ"ל שהנפש דנוגה אין לה הרגשה באלקות), והוא ענין עליית הניצוצות מנוגה. והיינו ענין בחי' וענין התרוממות כנ"ל וק"ל. ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. פי' שלא יהי' כמו שהי' במצרים שממל' דקדושה יוצאים מכות למל' דמצרים ולא יעלה על לבם שגם עתה תקבל הנפה"ט שלהם מחלה ומכות מן המל' דקדושה עד שתוכל להתכלל בקדושתה. כי אני ה' רופאך ומתקן את הנה"ט כמו שהיא שיוכל לשכון בה אור הנפה"א במל' שמים שלימה עד שתוכל גם היא להתכלל בקדושתה כענין הידוע בכחות הגוף במחדו"מ דמצות התו' שבשע"מ נכללים הם בקדושה. וע"י כ"ז נמצאה בחי' מל' שמים שלימה בענין שיהי' לה התפשטות ג"כ בחיצוניות העולמות כמו שהם ובנ"י קבלו עליהם עומ"ש זו. אמנם ידוע דשלימות בחי' המל' הזאת היתה בכניסתם לא"י דוקא והוא הנק' בנין פרצוף רחל בלהק"ב ומבואר באריכות בכ"ד שהוא בכנ"י הטבע יהדות (אידעשע נאטור) גם בכל הכחות חיצוניות שלהם גם במדות דחו"ג וכו' בכל הכחות הללו הוא טבע בנ"י דוקא שהוא ענין הביטול הטבעי הבלתי מורגש שהוא בטל אלא שגם א"ע אינו מרגיש לדבר נפרד בפ"ע רק מה שמחייבו השכל והמדה שלו ושמירת חייו וחיי כב"ב. וע"ד דוגמא שגם הקנאה שלו הוא רק בדברי מצוה וקדושה וכן התאוה והכבוד שלו הוא רק בדבר שבקדושה שאין זה הנאת הגוף הטבעי כלל רק שנעתקה הטבע בכל כחות הנפש הטבעית לעניני האלקות וקדושת התומ"צ כאיש כפרי שנעשה עבד מלך והורגל בשמשו את המלך עד ששכח מעשה טבע כפריות שלו ונעשה מבני היכלא דמלכא בכל טבע מדותיו וזה נק' בנין הנוק' שהיא מדת המל' דוקא שהאימה המתפשטת ממנה נמשלה לרוח סערה עושה דברו כמש"ל בפה"ק שכמ"כ הוא מה שנמשך מיחוד מלכותו ית' על עמו ישראל בבחי' בנין עד שכל הטבעיות שלהם ישתנה מקומה אל מל' המלך הקדוש וכבר מבואר בכ"ד וזהו ענין מ"ש לתת את ארץ הכנעני כו' לתת לזרעו פי' שהמדות הטבעיי' דנפש חי' דבנ"י הן הנה הכנעני והחתי כו' והנתינה לזרעו כלומר שימצא בהן כענין מה שהי' באדה"ר שנעשה לנפש חי' רק ממה שויפח בו נשמת חיים וכמשנ"ת שם עד שבמקום הכנעני וגו' גם שם יהי' יחוד מלכותו ית' ע"י בנ"י. וענין שם שם לו חק ומשפט הנז' הוא התחלת ענין זה (שגמרו הוא בכניסה לא"י)

ונגד זה הוא מש"ה ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. דהנה כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ופי' ראשית יתפרש ע"ד מה שנמצא במפרשי התורה לפרש מלת ראשית על החומר היולי שהוא ראש וראשית למציאות חומר וצורה דנמצאים (כי החומר המורגש לנו הוא נק' צורה לגבי החומר היולי שהוא ההיולי לובש צורת החומר דכסף ונחושת וכדומה וגם הצורה דכסף ונחושת וכו' הכל הוא שהחומר היולי לובש צורת החומר וצורת הצורה). ועד"ז יתפרש ראשית גוים שהן הכנעני החתי וגו' הנ"ל ההיולית שלהן הוא עמלק שהוא חומר הפירוד שאין מגיע אליו שום הרגשה והתפעלות כלל וכלל ממה שאתה מחיה את כולם כמו חומר ביד היוצר שהיוצר משנה הצורה אבל החומר בחומר מי עומד אינו מקבל הפעולות בעצמו רק לענין ללבוש הצורה כן הדבר הזה דשמעו עמים ירגזון חיל אחז כו' ועמלק לא נתפעל כלל מכל אלה שרגזו וחלו העמים לפי שהוא כמו חומר היולית הפירוד אין מתפעל כלל ממלכות מלך עולמים אף שרואה בעיניו גדלות כבוד מלכותו אין לו שום השתנות ממהות הפירוד והישות שלו בכל כחו. ובדרך זה נלחם