חנה אריאל שמות קעח

משארת בחי' חיצוני' בעלמא באופן שיכול להתקבל בהרגשה עצמיית ביש הנפרד שאין העילה ניכרת בו כלל וכמ"ש ואתה מחי' את כולם. וזהו נעוץ תחב"ס כי דוקא בסופן שהוא המל' עדאת"ג בה הוא נמצא כח מל' דאד"ק שמתחברת להאציל או"כ להביא נמצאים שלא ע"י עו"ע בבחי' יש ודבר ממש לעצמו. והנה לפי' עדיין החיות של היש דשלא ע"י עו"ע הוא עכ"פ מספי' המל' אף שהוא רק התפשטות כח חיצוני אעפ"כ לא הי' מקום להמצא דבר נפרד כעין ענין הקליפות ויצה"ר. ולזאת הי' ענין דמלכי קדם וימלוך וימת שמיד שנמצא בחי' אור בכלי נתפשט תיכף בבחי' המלוכה בבחי' חיצוניות להנהיג רחוקים מערכו ומעלתו כפי חפץ רצונו ומדותיו. אך וימת ר"ל שנסתלקה התפשטות אור וכח המלוכה מן הנמצאים שנתחדשו ע"י האו"כ ועלתה למקום שרשה שהוא בחי' המל' דאד"ק דאוא"ס ב"ה בעצם. ולא נשאר במקום המלוכה דוימלוך רק אותיו' מפוזרים שאין בהם שום מובן כידוע במק"א. ונהרסה המלוכה לגמרי. עד שבא המלך השמיני הדר מבחי' יסוד דאד"ק שהוא שם מ"ה החדש כידוע בכ"ד. ויש בבחי' הארת היסוד דאד"ק הזה ב' אופנים פנימיות היסוד וחיצוניותו. ומבואר במק"א שהמשל לבחי' חיצוניות היסוד הוא מהקבלת פני רבו ברגל שעל ידי ההסתכלות ברבו נגלה לו מציאות מהו"ע של הרב שהוא מופלג ונבדל מערך כל מציאותו של התלמיד אף שאין יכול להשיג כלל מה הוא הענין רק שמשיג ממנו ידיעת מציאת ערך נבדל עד שאין זולתו רק כאין ממש נגדו ועי"ז יוכל התלמיד אח"כ לקבל מן הרב חכ' ודעת בהשגות עליונות ונפלאות מעין דעתא דרבי' עצמו בערכו הנבדל הנ"ל [וידוע שהחכ' הפנימי' שממשיך הרב לתלמידו הוא שממשיך להתלמיד ממקום שרש נשמת התלמיד עצמו וזהו כחו של הרב להמשיך משרש הנבדל אל הגילוי בהשגה וטעם ודעת]. וזהו שם מ"ה החדש כלומר גילוי מציאות האור א"ס בעצם שביחו"ע דאד"ק אבל אין ממהו"ע שום גילוי בטו"ד רק הגילוי הוא שרואה מציאות מרומם ונשגב דכולא קמי' כלא ממש חשיב. וידיעה זו הוא עכ"פ איזה גילוי רחוק ומצומצם מאוד מן מהו"ע בחי' היסוד דאד"ק. ועי"ז עולה ישות הפירוד דאותיו' דמל' דמלכי קדם לקבל אור וחיות דבחי' הביטול דמ"ה החדש והוא חבור או"כ דמ"ה וב"ן כידוע וע"י שהמ"ה מתלבש בב"ן יוכל לירד עוד להעלות מדרי' נמוכות ואותיות דמלכי קדם כידוע הכל במק"א. באופן שבחי' הנוק' דאצילות שע"י חבור מ"ה וב"ן בה הוא שלימות ענין דנתחב"ס כנ"ל ועוד גם סוב"ת וכלומר שאינו כמלכי קדם שמפני התפשטות דבחי' המלוכה דאנא אמלוך ירדה עד מדרי' חיצוני' מאוד ותחתוניות עד שנסתלקה מהן הארת המל' דאד"ק. אלא שאין מתפשטת אפי' בבחי' החיצוני' הגמור שאחר ההתנשאות כ"א במקום ובאופן שעדיין מקושרת בתחלתן כנ"ל שהוא מקום מציאותו של יש שלא ע"י עו"ע. וענין פנימי' היסוד דאד"ק הוא כמשל החכ' עצמה שמקבל התלמיד מרבו אח"כ שהוא כעין דעתא דרבי' ממש כנ"ל שבאה בקרב התלמיד והוא שרש ענין התו' שהוא אמת הוי' לעולם כידוע במק"א ועי"ז נעשה גם חזרת האורות דמלכי קדם להאיר בכליהם דבחי' ב"ן דחיצוניות העולמות שזהו כמשל שרש נשמת התלמיד הנ"ל

ומעתה י"ל מה שאנו אומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך. פי' שאברהם הוא האוהב את הקב"ה. עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו. היינו שהקב"ה אהב את יעקב היפך ממ"ש באברהם. והענין דנגלה עליו אדה"כ שנמצא באאע"ה הוא הארת פנימי' יסוד האד"ק הנ"ל בז"א עד שבא האור לנשמתו של אאע"ה המושרשת בקו הימין דז"א וזהו שקיים אאע"ה את התו"כ כלומר שקיים אותה ההארה דפנימי' יסוד דאד"ק בז"א. והיינו שקיים התו' למעלה בז"א שכשיש למטה מקבל לזה נגלה האור בכלים דז"א וכמ"ש במק"א. ועי"ז נעשה אאע"ה גם בגופו מרכבה לכלים דז"א