חנה אריאל שמות קעד

ולא להוליד שם כענין פרו וישרצו וגו'. ואפשר לומר שחשב יאע"ה שבמקום ערות הארץ לא יוכל להמשיך נשמות בטפות הגופניות. ובזה אפשר לפרש מש"ה וירא ה' לישראל ויאמר יעקב יעקב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך וגו' די"ל בזה עפ"י שארז"ל אין אומרים אל תירא אלא למי שהי' ירא. והרי בכאן אמר ויאמר ישראל רב עוד וגו' אלכה ואראנו וגו' שאמר כן מעצמו ולא הי' ירא. ועוד שנותן טעם למ"ש אל תירא מרדה מצרימה במה שלגוי גדול אשימך שם. דיותר הי' נראה לומר הטעם לאל תירא כי אנכי ארד עמך וגו'. ועפ"י האמור מובן דהרצון דאלכה ואראנו הי' רק בבחי' ישראל אבל בבחי' דיעקב לא רצה לירד מצרימה כי הי' ירא שמדרי' זו לא תצלח לעשות פרי במקום ערות הארץ רק מדרי' דישראל שהיא מדרי' עליונה דלמעלה ראש שאין מצרים שהיא רק ערוה לבחי' הארץ מעלמת ומסתרת כלל על בחי' גילוי אור דישראל ליוסף והשבטים. ובחי' זו דישראל אדרבה יש לה כח שליטה וממשלה על מצרים להחליש כחה כפי העצה העמוקה הנ"ל. אבל בבחי' דיעקב לא רצה לירד למצרים. ולפי שבאמת דוקא במצרים הי' הכח להיות בנ"י פרו וישרצו וגו' כידוע דנשמות שנשרו מאדה"ר נפלו למקום נילוס ומשם עלו לתולדות בנ"י כידוע בסה"ק. לז"א יעקב יעקב בא לעורר גם בחי' דיעקב שגם היא תרד למצרים ואמר יעקב יעקב ב"פ א' על שרשו בבחי' קו האמצעי דז"א למעלה. והב' על בחי' נשמתו בגופו. אל תירא גם עתה בבחי' זאת מרדה מצרימה שאין הדבר כמו שאתה חושב שלא תוכל להוליד שמה כי אדרבה לגוי גדול אשימך שם. ולפי שבזה לא הי' הדבור רק שאל תירא וגו' אבל לא הי' לו לבחי' יעקב רצון גמור מעצמו לירד למצרים ועיקר הרצון לא הי' רק לבחי' ישראל כנ"ל לכן אמר וישאו בנ"י את יעקב אביהם ענין בנ"י מבואר במק"א שהוא בחי' שם ב"ן דישראל (כב"ן דמ"ה). דהיינו בחי' הכנה שנעשה בנשמתם לקבלת המצות דתו' מבחי' דישראל הנ"ל. והן הם שנשאו את יעקב אביהם שירד גם הוא מצרימה שכבר זכו להנות לאורו בהתודע יוסף כנ"ל. ולפי שויסע ישראל וכל אשר לו דהיינו בנ"י הנ"ל ברצון גמור של עצמו. ממילא וישאו בנ"י את יעקב אחרי שכבר נא' ויקם יעקב שהיתה לו קימה והתעוררות להשתמש גם בבחי' זו דיעקב. מבואר שכל עיקר הנסיעה למצרים הי' רק לבחי' ישראל עפ"י עצה העמוקה ככל הנ"ל. וזהו ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה. פי' שהרצון דויסע ישראל כבר נת' שהוא לחזק כחו של יוסף בבנ"י ובמלכות מצרים והכח והעוז הזה באים תוך מצרים בבחי' שם לבד מן בני ישראל וק"ל. ובכללות השם הזה הוא גם שם יעקב עצמו ובניו וע' נפש. ענין הע' נפש עפ"י הידוע דנש"י שייך אליהם לכאו"א חלק מס"ר דכל העולם והיינו בבחי' פרטיות דס' ריבוא נשמות בצאתם ממצרים. שנתגלה אור וכח הנשמות גם בגופם עם האמונה וקבלת התומ"צ והיינו ממש במקום ותוך העוה"ז. אבל קודם מעשה מצרים הי' רק כללות ע' נפש נגד ע' אומות שהוא ענין העוה"ז בכללות דע' שרים. והע' נפש הנה השבטים עצמן היו בבחי' מרכבה תתאה דביטול היש התמידי שלא הפסיקו אפי' רגע א' מלהיות היש המורגש בגופם בטל אל אור הנשמה שהמשיך להם יעקב אביהם עד שהנפש חי' שלהם היתה נכללת ובטלה לגבי נפה"א והנשמה. אבל תולדותיהן של השבטים לא הי' בהן בחי' הביטול התמידי דמרכבה והיתה הנפש חי' שלהן יכולה להשתמש מבלי בחי' הביטול הגמור. אך בזאת היתה הנפש חי' מובדלת ומרוממת מכל נפש חי' שבעולם שהן לא ירדו כלל לבחי' הפירוד הגמור דישות דאוה"ע. באופן שרק הנפה"א היא היתה המשתמשת בנפש החי' שלהם כמו שהנפש משתמשת בגוף שאין עולה בשם אדם פועל רוצה ומשכיל וכל הכחות דאדם רק ע"ש הנפש ולא ע"ש הגוף כמ"כ כל כחותיהן של הע' נפש דבנ"י הן הן היו הפועלים בנפש החי' והגופין שלהם. ובהבדלה וברוממות הזו הי' להם עוז וממשלה על