חנה אריאל דברים שסט

בתוקף גדול עד שחטף בהחפץ ותומ"י חזר הרצון למקומו משא"כ בגדול כמשי"ת. וכמ"כ יובן הנמשל למעלה בהיות כשמאיר אור הרצון בהנקודה מאירה בבחינת אור וזיו העצמי עכ"פ ולא בהארה חיצוני' כמשי"ת הגם שאינו מאיר כמו קודם הצמצום והסתלקות הנ"ל שא"כ הי' בטלה כמבואר לעיל אלא רק בהארה בעלמא בבחינת זיו כו' מ"מ הרי בחינת הזיו הוא בחינה האחרונה של הרצון עצמו והוא עילה ועלול שבחינה אחרונה של העילה מאיר בעלול וכו' ע"כ אין כח בהנקודה לקבל כו'. והוא מצד מיעוט הכלי וד"ל על כן תיכף ומיד בהאיר אור הרצון בה נמשכו ממנו בחינת הקוין כיד של התינוק הנזכר לעיל ותיכף ומיד עולה אור הרצון אל מקורו כו' כי אינו יכול להתמזג עם הנקודה כנזכר לעיל (כמשל התינוק שאין יכולת אור הרצון שלו להתמזג עם גשמיות תנועת היד שלו שהיא גשמיית וע"כ אמרו שהקטן אין לו יד) ע"כ ממילא חוזרין הקוין כו' ע"כ א' אתבטלו כו' אתבטלו סלקא דעתך אלא אסתלקו ונשארו בבחי' הנקודה לבד כו' הגם שבהאיר אור הרצון נק' בחינת ספי' כו' עכ"ז בהסתלקות אור הרצון כו'. והנה אנו רואים בהגדול שיש לו יד היינו מצד שאינו מאיר הרצון רק בהארה דהארה חיצוני' בלבד ע"כ הוא תמיד ממוזג עם תנועת היד כו'. וכמ"כ יובן כבי' שהוצטרך להיות הארה מן הרצון המור' הנ"ל לשיאיר רק בהארה דהארה חיצוניות כו' בהנקודה הנ"ל אז יכול הקוין להתמשך ממנו בתמידות כו'. והנה בחינת הקוין שנמשכים מן הנקודה הוא ג"כ רק בחינת הארה דהארה מן הנקודה כו' וכמ"כ הקוין עצמן שהקו הימין שהוא בחינת חח"ן הן ג' נקודות נפרדים שמקבלים זמ"ז כמ"כ בבחינת הארה חיצוניות מנקודה לנקודה כו' ולא בבחינת עו"ע כו' וע"כ נקרא השתלשלות כמשל שלשלת זלמ"ז כמבואר לעיל שהם בבחינת פירוד כמו שאין להם שייכות להעילה שלו מפני שאינו מאיר בו אלא אחר כל העלמה והסתרה כו' כמשל הטבעת של השלשלת כו' ומה שכינו המקובלים בחינת השתלשלות כמשל שלשלת שמחוברין זע"ז היינו מצד הארת תקון אדם כמו שית' (וזהו שמבואר בסידור שהשתלשלות אינו אלא שם המושאל כו' וד"ל) ולכן נקרא רק בחינת נקודות כמ"ש הרי בתר כו' (עד שהעלול יכול למרוד בעילתו מאחר שאינו מרגיש כלל שחיותו ממנו כו' וד"ל). והנה ג' צמצומים הנ"ל ברצהמו"ר הנ"ל הי' כבי' בהכרחי כו' (והיא כמו שמבואר במ"א בג"פ קדוש עד שנקרא הוי' צבאות כו' בחינת רצהמו"ר הנ"ל בחינת קדוש בלא וי"ו כו' כנ"ל) שהרצה"פ מכריחו שיבוא לידי צמצום והתפשטות כו' וד"ל אבל על בחינת רצה"פ לא שייך לומר בחינת קדוש כלל כמו שית' שעיקר התכללות הוא ע"י שמאיר רצה"פ כו' וד"ל וכמבואר לעיל

ועתה יתבאר בחינת תקוני' דאדם כו' דהנה איתא בזוהר כיון דסליק ואתישבא לא קאים ולא יכיל למיקם משום דאדם לא אתתקן. מ"ט דתקוני' בדיוקנא כליל כולא יכול כולא לאתישבא. והנה להבין זאת דהנה מבואר לעיל הגם שנתהוו ונבראו כל העולמות כו' אבל הי' בבחינת פירוד גמור מאחר שלא נתהוו בדרך עו"ע כו' אלא בבחינת ריחוק מקום כו' כנ"ל. וא"כ אינם משיגים שהם זלמ"ז. ואין לאחד קדימה על חבירו וכל אחד אמר אנא אמלוך כו' עד שנפל ונשבר כמ"ש וימלוך וימת כו' והאור נסתלק למעלה עד שנתהוו בחינת עולמות תחתונים שנק' עלמא דפרודא ענפין מתפרדין כו' בחינת נוגה וקליפות המסתירים על האור אלקי עד שאומר לי יאורי ואני עשיתני כו' עד שנגלה בחינת רצה"פ הנ"ל שבו ג"כ נתהוו העולמות בכלל ובפרט כמבואר לעיל ויותר נצחיים כו' אלא שעומדים בבחינת ביטול והתכללות כמ"ש לעיל ונקר' בכלל עשר ספי' בלי מה בלי מהות כנ"ל וכל אחד נכלל בזולתו עד שלא נודע ראש וסוף כלל כו' ונק' בחינת אדם כו' פי' אדמה לעליון היינו כמו שהיו גנוזות במאציל כו' וד"ל ע"כ בהאיר רצה"פ הנ"ל ברצהמור"כ הנ"ל היינו בבחינת האורות דתהו כו' ע"כ הגם