חנה אריאל דברים שג

מהזמן כנ"ל. וה"ז כמשל המלך הא' הנ"ל שהוא ומלכותו במדרי' אחת וענין אחד. והוא ענין חודש אלול שהוא קודם הבריאה. דהיינו קודם שבאו הכלים דזו"נ להיות מוגבלים ומצומצמים להתהוות מהן מוגבלים דעולמות בי"ע. אלא רק כפי מה שהן הכלים דאצי' אוחו"ג חד מצד עצמן. וזהו ר"ת אני לדודי ודודי לי אלול וכמשל המלך הא' הנ"ל. ולא נברא העולם בפו"מ רק בכ"ה באלול ר"ל שהוכר ונגמר ענין הכלים דזו"נ עד שהמל' נוק' דז"א שייך לומר בה לשון כ"ה כמו כל הנביאים נתנבאו בכה שהיא עכ"פ רק דומה לאו"כ דז"א. ולא הן עצמן לגמרי כמו שהוא בבחי' אני לדודי ודודי לי. ואז הוחל להיות כמלך האחרון במשל הנ"ל דבחי' המל' ונוק' ממלא כל עלמין כאו"א לפי ערכו ומדריגתו עד שואתה מחי' את כולם בבחי' הישות והפירוד גם בעוה"ז הגשמי ומלכותו בכל משלה אפי' בקליפות ונק' המל' בשם אל מסתתר ולא כמו בחי' ז"א שהוא המלך הגדול והקדוש בשמים והארץ כמשנ"ת בפ' עקב. ואז הוא שלימות ענין עבודת המלך הקדוש ב"ה כעבודת המלאכים שמשמיעים בקול דברי אלקים חיים כלומר שמגלים בעולמות את אלקותו ית' יותר על מה שגלוי לעולמות מצד עצם בריאתן. וזהו ומקבלין דין מן דין מדרי' התחתונה מקבלת משלמעלה ממנה. וזו הי' עבודת המדרי' העליונה להשפיע בתחתון הימנה. אמנם עיקר ושלימות העבודה לייחד קוב"ה ושכינתא פב"פ כמו בחי' אלול הנ"ל נתן לישראל דוקא במתן התורה שניתן להם כח המצות שהן אברין דמלכא כמשנ"ת בפה"ק. וגם ושכנתי בתוכם במשכן ובית עולמים שהן ב' הפרצופי' דוהמ"ד ודור שנכנסו לארץ כנ"ל כ"פ שכח המצות הוא בחי' המלך עצמו כמ"ש בתניא ונתן לנו את תורתו היינו שנתן לנו את עצמו כבי' שהן אברין דמל' הנ"ל והוא גם באדם בבחי' סוכ"ע שאין הענין האלקי מורגש. כי א"א שיהי' מורגש לנברא שלכן נק' סוכ"ע:

אף שהוא עיקר מציאותן רק שאינו מושג בפנימיותן. ובחי' ושכנתי הנ"ל הוא בחי' מלכותו של המלך הקב"ה שהוא כח אלקי להרגיש ענין המצות והאלקות בבחי' עולמות נשמות אלקות כמשנת"ל בפ' עקב. ושכינה הוא בב' בחי'. למעלה מהחזה הוא בבחי' הארה והשגה בבחי' מוחין דגדלות. שבשעת הארת המוחין דגדלות ממילא הוא מקיים תומ"צ כל מה שאפשר לו לקיים ואח"כ נשאר עכ"פ בחי' מוחין דקטנות לקיים תומ"צ כל היום. ולמטה מהחזה הוא הבא בבחי' המדות הטבעיי' באדם לשכון בתוכם כח אלקי דשכינה בחי' מלכותו ית' במדרי' אלקות לקיום התומ"צ. ועקבי לאה נכנסים בתוך ראש רחל כמשנ"ת בפ' עקב והו"ע השמיעה כמ"ש עקב תשמעון. וידוע שיש הבדל בין שמיעה לראי' השמיעה היא בחי' מקבל והראי' אף שע"י הראי' הרואה מקבל את הענין שרואה אותו יש בראי' בחי' משפיע דוקא. כי ענין השמיעה כמו שהרב אומר ומגיד לתלמידו דבר חכ' והרי בדברי הרב החכ' מזומנת בהם כידוע במק"א. ואם התלמיד יש לו לב לשמוע או מקבל הוא ומבין חכמת הרב שבדבריו וכמ"ש בזוהר זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. מובן שהשמיעה היא רק כח הקבלה מה שכבר יש בשפע המשפיע. אבל הראי' כמו הרואה מה שכתוב בספר שהספר אין בו רוח חיים ולא שפע רוחניות החכ'. ומי שאינו יודע לקרות בספר אין רואה בו כלום רק ציורי כתיבה לבד והיודע לצרף אותי' ימצא בהספר תיבות שיהי' לו הבנה בהם. והמשכיל ימצא בתיבות הכתובות בספר רוחני' החכ'. וא"כ מובן שהוא מביא באותיות שבספר את רוחניות החכ' שמבין הוא בהם. וזהו כמו בחי' משפיע. וזה ההבדל הוא ג"כ בין מה שעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל שהיא שמיעה לבד בתוך הרושם דמוחין דקטנות למטה מהחזה. ובין בחי' פב"פ דרחל עצמה שהוא ענין בחי' אלול הנ"ל שהוא בחי' ראי' כי ע"י בחי' התפעלות אלקות שבעשיית המצות הרי הוא רואה את גוף המצוה ומשיג בה את בחי' אלקות דמצוה והיינו שרואה את כח הנעלם דמצות שנתן לישראל במ"ת כנ"ל. ובפ' ואתחנן אמר משה לישראל שמע ישראל