חנה אריאל דברים רפה

היטיב בבחי' בינה ליבא הנ"ל דהיינו הלב שומע ההתבוננות שמתבונן במוחו ושכלו (בל"א די הארץ דער הערט די אמתקייט פון די התבוננות אז עס איז גיוויס אזו). ומה היא ההתבוננות ה' אלקינו ר"ל מה שהוא אלקינו המיוחד אלינו. ויובן עפ"י הידוע במה שאומרים בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק וכו' ולא אלקי השמים והארץ שבראם מאין ליש לפי שענין הבריאה היא רק הארה מצומצמת עד מאד בבחי' חיצוני' להתהוות העולמות ליש ודבר. אבל אלקי אברהם וכו' שנא' עליו הכיר את בוראו ובס"י אמר נגלה עליו אדון הכל היינו שנגלה במהו"ע ית' ולא הארה בלבד כמו להתהוות העולמות כנ"ל. ולזה אומר בק"ש שמע ישראל שה' אלקינו (שהוא אלקי אבותינו אברהם וכו') בחי' מהו"ע ית' הוא ה' אחד הוא מיוחד ממש בהתהוות העולמות ואין שום פירוד כלל בין הארה המצומצמת דהתהוות העולמות לאמיתת ה' אלקיכם אמת דה' אלקינו. ולא כמו שנדמה לנו שחיות העולמות הוא דבר לעצמו. אלא הוא אחד יחיד ומיוחד בעצמות אא"ס ב"ה. וזה מעורר למעלה באדה"ע בחי' בינה שנותנת טעם באדם הנ"ל (ודוקא בינה זו דה' אלקינו כנ"ל. ויש בחי' בינה שאינה רק בשרשי חיות העולמות והיא כדוגמת במלח תמלח מ"מ הנ"ל שהוא בינה סתם ואינה בינה הנותנת טעם באדם כנ"ל) ועי"ז נעשה גם למטה (ע"י בחי' והארץ נתן לבני אדם הנ"ל. וזהו ג"כ ענין בשכמל"ו שאמרו יעקב ולא אמרו משה. ואין כאן מקום הביאור לזה) באדם ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כי ע"י תוקף האור הזה המאיר ע"י השמיעה הנזכרת נכלל לפי שעה גם בחי' מים הרעים דנוגה כמ"ש בתניא. ובכל נפשך פי' בכל פרטי כחות הנפש ובכל מאדך פי' בבחי' בלי גבול כנ"ל שאין שום תמורה לנגדה. כי גם למטה באדם מאיר בחי' זו דבינה נותנת טעם באדם בשמיעה ר"ל את כל תוקף אור הכתר דנשמה דואתם הדבקים באלקים חיים כנ"ל עד שאין מרגיש כלל עניני העוה"ז מחמת הדביקות באלקים חיים. וההארה זו הבאה באדם למטה כבר נת"ל שהוא ע"י בחי' מדת המל' דוקא ונק' כתר מל' כי ע"י בחי' כתר דספי' המל' מאיר בבחי' הכתר דנשמה בגוף למטה ובמדריגה זו אין נק' עול מצות כלל כי אין עשיית המצות נחשבים לעול כלל כ"א אדרבה באה' ותענוג ושמחה ש"מ בטוב לב מרוב כל. אך פ' שני' והא"ש הענין הוא דאמרה תורה הנהג מנהג דרך ארץ לברר בירורים בבחי' העוה"ז ממש וא"א לאדם להיות הכל בבחי' ומדרי' זו דפ' ראשונה הנ"ל (עד ימוהמ"ש שיבוא ב"ב ורוה"ט יעבור מן הארץ ולא יצטרך העולם לבירורים כאלה דמנהג ד"א ואז נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. וגם עכשיו כשהאדם עוסק תמיד בעשיית רש"מ דפ' ראשונה פורקים ממנו עול ד"א כמ"ש במשנה דאבות) וצריך להחיות א"ע ומצוה לזון בניו הקטנים וללמדם תורה ולהשיאם אשה וכו' ולקיים כל המצות בכדי לברר הטוב דנוגה שבעוה"ז ולהעלותו לקדושה ע"י קיום המצות ע"י יגיעתו במנהג ד"א. ולכן לא נא' בפ' שני' ובכל מאדך לפי שהוא אדרבה התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית בכדי לברר הבירורים כנ"ל. ולכן נאמרה בל' רבים כי מצד הגוף נק' בחי' רבים (משא"כ פ' ראשונה דשמע ישראל שהיא הנשמה עצמה נק' כל ישראל בל' יחיד) ובפ' שני' נאמר ג"כ השמרו לכם פן יפתה כי בהתלבשות הנשמה בגוף ונפה"ב יש מקום לתמורה ג"כ. וע"כ נא' אחר זה ושמתם את דברי שהוא שימה בכח היינו עול מצות (משא"כ בפ' ראשונה נאמר והיו הדברים וכו' לשון ממילא מחמת שהוא טוב ואהוב וחביב כנ"ל). וזהו שמקשה למה קדמה פ' שמע לוהא"ש. כלומר דהנה מדריגת פ' שמע הוא מדרי' עליונה הרבה יותר מפ' שני' כמשנ"ת היטיב והאדם נק' מהלך ממדרי' למדרי' ממטה למעלה א"כ למה קדמה כאן מדרי' עליונה למדרי' שלמטה הימנה. ולזה מתרץ כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה וכו' פי' שתחלה צריך לעשות הכתר מל' הנ"ל. דהנה ענין הכתר הוא עד"מ שמכתירין המלך למטה ולכאורה מה צריך כתר