חנה אריאל דברים רעא

מפרש שלא מחמת הכח הגדול שיש בכם בענין המס"נ כנ"ל חשק ה' בכם שזה בכח יותר כח גדול הרבה מכל העמים והוא חפץ ורצה לעשות דבר שיהי' יש גמור כי אתם המעט מכל העמים וכמארז"ל שממעטים עצמם לפני וכנ"ל דסוף סוף הכל הוא רק בחי' ביטול ולא ישות. וע"ז אמר רק מאהבת ה' אתכם שאוהב בחי' הביטול שלכם ולכן נתן לכם התומ"צ ושהוא ענין א' עם יצ"מ כידוע ומבואר בכ"ד באריכות) להיות העבודה שלכם בבחי' יש ודבר דוקא ולהמשיך אא"ס ב"ה למטה. (ובזה יובן גם מ"ש ומשמרו את השבועה וגו' דהיינו בחי' ההמשכה שיש בקיום מצותי חוקותי ותורותי דאבות כנ"ל). ועם האמור יובן מ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח וכו' וכנ"ל הדקדוק דמ"ש יהי כבוד פי' שיהי' תיקון הכבוד ע"ד תיקון התפלה שתקנו האבות הנ"ל שהוא התיקון שיהי' המדרי' דכל אשר חפץ עשה מתגלים בעולמות אז ישמח ה' במעשיו. דודאי גם עתה שמחה לפניו ית' בכל אשר עשה שהרי כבר עשה אלא שבעולמות אין שום גילוי מזה (אלא ע"י בחי' התיקון, ולשון המקובלים הראשונים הוא תיקון הכבוד. והכוונה כאמור). אבל כשיהי' כבוד ה' לעולם אז השמחה שישנה בה' ית' לפניו עתה תהי' אז גם במעשיו בתכלית הגילוי

ובזה מובן ג"כ כל המתאבל על ירושלים וכו' הנ"ל. דהנה ירושלים נק' ע"ש ירא שלם. פי' דסתם יראה הוא בחי' הביטול וההשתוממות לירא מלהרים ראש ויד ורגל מפני אימה הנורא מאד א"כ מקום גילוי היראה הוא למעלה ממקום הישות והתפשטות לעשות כרצון איש ואיש. אבל ירא שלם הנ"ל שגם במקום הישות הזה תהי' היראה בתקפה שגם במקום התפשטות הרצון ושכל ומדות המחדו"מ של כל אדם לעשות בעולם כל מה שצריך וישר בעיניו גם שם לא תפוג יראת ה' מעל פניו כלל. וזה בא ע"י בחי' תיקון הכבוד במדרי' זו. והוא ענין ובנין בהמ"ק שהיתה בו השראת השכינה שהוא באי' המל' דאצי' במל' דעשי' בבחי' הגילוי כעין פתיחת תרעין דלעילא לאסתכלא ביקרא דמלכא שממילא באה מזה ההתפעלות מה שאינו מצד כח הנשמה עצמה כנ"ל וכן כל הבא אל בהמ"ק הי' נופל עליו אימה ופחד שלא מצד כח נר"נ שלו עצמן אלא מצד גילוי ההשראה דבחי' השכינה האמור שגלוי במקום מדרי' הנר"נ בגוף דוקא למטה. (ולא בבחי' עלייתן למעלה ממקומן בבחי' ההתבוננות ובהסתכלות ע"ד מ"ש שאו מרום עיניכם שהוא ענין למעלה ממדרי' בגוף. אבל בבהמ"ק לא היו צריכים לשום הכנה ועלי' רק שבמקום ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף שם הי' גילוי תיקון הכבוד). וזהו ג"כ ענין גילוי השמחה דישמח ה' בבחי' הרוחני' שבגשמי' (היינו ענין הנר"נ בגוף בלא בחי' עלי' כלל כו'). וקדושת בהמ"ק קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דהיינו תיקון הכבוד במקום מדרי' הנ"ל דנר"נ בגוף נשאר שם במקום בהמ"ק. רק שבעונותינו חרב בהמ"ק ואין לבחי' התיקון הזה שישנו שם התפשטות להתגלות על עם בנ"י לעלות וליראות ולהשתחוות (ומ"ש לעלות אין זה כעלי' דשאו מרום עיניכם אלא העלי' היא עלי' גשמיות למקום הר הבית וההיכל ושם ממילא תפול אימתה ופחד על נר"נ בגוף). וזהו"ע גלות השכינה כמלך גדול שנתפס ויושב במבצר שגם שמה שצריך לעצמו איננו חסר לנפשו כלום אעפ"כ גלות גדול ועצום הוא שאין לכח עצום ורב דבחי' מלכותו שום התפשטות על עם. וע"ז ארז"ל שכל המתאבל על ירושלים וחורבן בהמ"ק כנ"ל הקב"ה מטעימו מטעם ועונג השמחה שקמי עצמות השכינה ב"ה. וזהו זוכה ורואה בשמחתה שישנה, גם עתה רק שחסר ההתפשטות וההתגלות על עם. והיא שכרו על שמתאבל על ירושלים. שהקב"ה מגלה לו מעין השמחה דשכינתו ית' בעצמו כאמור. וכ"ז הוא הכל בענין כח הנשמות עצמן שהן המעט מכל העמים בבחי' הביטול בב' הבחי' הנז"ל ביניקה מהאבות כברא כרעא דאבוה וביניקה עי"ז משרשם בפנימי' הכלים דע"ס. וע"ז נאמר בירידתן למצרים