חנה אריאל דברים רנו

בירושלים של מעלה ולכן נק' צדק בלא ה"א. אבל בחינת פדיון דציון האמור שהוא עכ"פ בבחי' הדכורא ונק' צדקה בה"א שלכן מגיע הפדיון גם לשבי' עכ"פ ענין זה שלא יבלבלו כ"כ הטרדות ממילין דעלמא מלעלות אל הר ציון הנ"ל והבן. שהגם שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה אעפ"כ יש מקום לעלות אל הר ציון בהכנה הראוי'. וכ"ז הוא בבחי' ההלכה ברורה וכמו שארז"ל בתוקף הגלות שלא תמצא הלכה ברורה וכמ"כ יובן שענין הפדיון הוא ע"י המציאת הלכה ברורה. וענין הביסום דלטעום מעין העוה"ב הוא ענין ארוך קצת ואין כאן מקומו ומקומו הוא בביאור המאמר שלא היה יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ

ומעתה יש להבין גם ענין אלה הדברים אשר דבר משה וגו' שהיא ענין משנה תורה והוא ע"ד האמור בענין המשנה למלך שבתו"כ הוא ענין והודעתם את חוקי אלקים ואת תורותיו וכמו הודעת רצונו של מלך שודאי ראוי הוא להמצא במדינה ג"כ כנ"ל. אך צריך עוד לבחי' משנה למלך שהוא הבינה בנין המל' בעם ובמדינה וככה בבחי' משנה תורה הוא בנין הנוק' פ' דור שנכנסו לארץ שיהי' בבחי' גאולה שלימה גם לענין הפ"מ דקיום כל התו"כ ומצותיה שהוא בא"י דוקא. ואף שכבר היתה בחי' הגאולה גם בפ' דור המדבר עי"ל בהג"ה. אך עדיין צריך פדיון שלא יהיה מונע על הבנין בפ"מ מחמת החטאים שחטאו במדבר שהגם שלגבי ערך מדרי' דור המדבר העביר חטאתם והרבה לסלוח וזכו לשלימות פ' הארה דדור המדבר כידוע אעפ"כ ראה מרע"ה והוכיח אותם כדמתרגמין אוכח יתהון על דעבדו כו' ובזה עשה הפדיון בשלימות דכל דינין מתעברין מנהון ותהי' אז הגאולה דבנין פ' רחל דור שנכנסו לארץ בבחי' גאולה שלימה

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר וגו'. בפרש"י ותרגום אוכח יתהון על דתאבו במדברא ועל ימא וכו'. י"ל מה זו התוכחה לדור שנכנסו לארץ ובאלה לא הי' איש מאותן שעשו המעשים שיש להוכיחן עליהן. אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו'. אין לזה הפסוק משמעות. ומה שפירשו בו הוא רק דרך דרש ורמז. וראוי למצוא גם פשט. גם ראוי להבין מה שנק' ספר דברים בשם משנה תורה. ובפי' ל' משנה מצינו במקרא ב' משמעות. א' כמ"ש וכסף משנה קחו בידכם. שיש במשמע הלשון הזה שמשנה כולל בעצמו העיקר הקודם לו וגם את הנוסף עליו בכפלו ולשון משנה למלך וכן מרכבת המשנה אינו כולל אלא הנוסף על העיקר הראשון לבד וגם הוא קרוב ללשון ושננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדין בפיך להשיב מיד כהוגן. וכן הוא ענין משנה למלך שממנו בא גילוי רצונו של מלך אל העם וכו' בפ' מסעי צו את בנ"י כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה א כנען לגבולותיה. וידוע דרז"ל בספרא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ולד' ר"ש הוא זירוז במקום שיש בו חס"כ. מה שכ"ז אינו שייך כלל לכאורה בל' צו שבפ' זו. וגם כפשוטו אינו מובן כלל על מה בא להם בזה לשון צווי אין זה אלא לשון הודעה וא"ל שהצווי הוא כמ"ש בפהק"ו לזה ואם לא תורישו וגו' וע"ז נצטוו שיהי' כ"ז עד כל גבולות הארץ שא"כ איפכא מבע"ל בפהק"ו לומר לשון צווי וכאן דבר אל בני ישראל להודיעם שיעור וקצבת הצווי הקודם

כתיב ובאו בה פריצים וחללוה. פי' כשבאים אוה"ע לכבוש את ירושלים תחת ידם וחללו את קדושתה דעשר קדושות הידועות במשנה א"י נתקדשה מכל הארצות וכו' עד לפנים מן החומה מקודש הימנה ובהמ"ק ולפנים מן הפרוכת וכו' וכאשר בעו"ה באו פריצים במקום הקדושה וחללו אותה פי' עשו המקום חלל חלול מן הקדושה כי נסתלקה