חנה אריאל דברים רנד

זה רק מן בחי' הכלים די"ס דאיהו וחיוהי חד אעפ"כ אין הגילוי דבחי' אלקות כ"א אחר הצמצום וגבול לבוש הכלים לכן יש עדיין מקום לבחי' צמאון הנ"ל אליו ולא למדותיו וכמו שיש צמאון זה בכחות הכלולים בנר"נ כן יש ענין זה דצמאון זה בבחי' כח אלקי ממש כענין התפעלות אלקי' הידוע והוא הנק' נקודת ציון יסוד הנוק' שמקבל שפע ממהו"ע ומוליד בדומה ובזה דוקא אתבסאת נוק' כידוע. וכשבהמ"ק הי' קיים אז כמו שענין יראה הבאה מלמעלה היתה מתפשטת תוך חומות ירושלים ובחי' משוש לכל הארץ כנ"ל כמו כן היתה נקודת ציון מאירה לכל יושביה בבחי' הצמאון האלקי שאינו מתרווה כ"א באור ושפע משלימותא דכולא (לטעום מעין העוה"ב או במציאות הלכה ברורה כדלקמן). אבל כשחרב בנין בהמ"ק וגלו ישראל והשכינה עמהם אז כתיב ציון מדבר היתה. ובמשמעות לשון מדבר יש ב' ענינים. א' שהמדבר לא ישב אדם שם ואין משתמשין בו. כן מפני עול השעבוד אין מקום לאדם להשתמש בצמאון הזה וכאלו איננו בקרבו כלל. ב' שהמדבר הוא הפקר לכל מי שירצה לבוא לתוכו אין מונע. וכן אף מי שירצה לעורר בקרבו בחי הצמאון אך כל איזה רצון וצורך קטן ממילי דעלמא מבטל העסק בצמאון והוא נכנס במקומו כבמקום מדבר והפקר. וכ"ז אינו בתקפו כ"א כאשר רודפיה השיגוה בין המצרים כו' אבל אחר החורבן ושפך חמתו על העצים והאבנים והשכינה עלתה למעלה בבחי' בנינה כדלעיל כי חזק בריחי שעריך למעלה שהוא בענין למעלה מעוה"ז שאין החיצונים מגיעין לשם כלל. והוא מה שאמר הכתוב הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי שלא יוכלו יגעו באור השכינה כלל וכלל. וענין הנקמה הוא התקוממות כח הנשמה אלקי' ביניקתה מירושלים שלמעלה גם בכחות הגוף לפי שעה. ואצרוף כבור סיגיך כי שם בעלות הנשמה בבחי' ירושלים של מעלה כנ"ל אין שם סיגי' ותערובות ויקרא לך לבחי' ירושלים של מעלה עיר הצדק קרי' נאמנה פי' דבחי' זאת אינה מתחברת למטה כ"א בתוקף כח האמונה דוקא ולא כבשעת בנין בהמ"ק כמשנת"ל. וז"ש נאמנה שחיזוק שלה בבחי' אמונה ממטה למעלה מאו"כ דספי' המלכות כדלעיל. אבל בחי' השכינה שבערך עוה"ז הבאה מלמעלה כנ"ל אין זה כ"א בעת שבהמ"ק דעצים ואבנים קיים הכל כנ"ל אבל אח"כ היא כבי' בגלות עם ישראל. ולז"א אין הגליות מתכנסות כ"א בזכות המשניות שהן תורה שבע"פ ולא להלכה למעשה רק גילוי אור העצמות דתורה שבכתב שהוא נעלם באותיות ובבחי' סוכ"ע כידוע ובחי' המשנה מגלה שמה שבתושב"כ נעלם שייך הוא בעניני עוה"ז. והרי זה כדמיון מלך ומשנה למלך שהמלך עצמו הנה המדינה קנויה לו והרי היא כמו קניני האדם שיש להם אחיזה בו שכמו שמתפשט רצונו בגידי הרצון לכל גופו ואבריו נשמעים לרצונו כך יש להתקיים רצונו בכל קניניו ככה ראוי שיתקיים רצון המלך בכל מדינתו. אך בני המדינה אף שהוגד להם שרצון המלך כך וכך הנה מצד עצמם אינם מוכנים כ"כ להתפעל לעשות רצון המלך בפ"מ. והמשנה למלך הוא המנהיג ומשגיח על המדינה ומטיל עליהם עול המלכות עד שירגישו בעצמם חיוב עליהם לעשות רצון המלך. וכח הזה שמכניס המשנה בבני המדינה הוא דמות ודוגמא לגידי הרצון שמתפשטים בגוף ועי"ז בא קיום רצון המלך אל הפ"מ. מבואר שאין כח המשנה באופני ופרטי רצון של המלך איך ומה הם אלא שכחו יפה רק בזה שמה שהוא רצון המלך מחויב לבא אל הפ"מ במדריגתו. וזהו ענין בנין המלכות באברים וגידים דמיון כחות המתפשטים ומאירים בעולם קיום רצה"ע ב"ה וכעין ודוגמת יראה הבאה מלמעלה ועי"ז הגליות של ישראל מתכנסות להגאל משעבוד מלכיות ועול ד"א והי' ה' למלך על כל הארץ בבחי' בנין המל' באברי וגידי אדם שלם בבחי' תושבע"פ כאמור. ושלימות זה הבנין הוא לע"ל בגאולה אחרונה. דהנה בלשון גאולה ופדיון יש גאולה בלא פדיון ויש פדיון בלא גאולה. כי עיקר לשון פדיון הוא נופל על מה שהוא ברשות אחרים ולהוציאו מרשותם