חנה אריאל דברים רנב

פרשה דברים

אלה הדברים אשר דבר משנה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו'. זה הספר נק' משנה תורה ואמרו בגמ' דמשה מפי עצמו אמרו והזכיר בפ' זה כל המקומות שחטאו בהן ישראל. להבין זאת כתי' ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. ואיתא בכתבים, במשפט הן הלכות. דכמשפט הראשון מתרגמין כהלכתא קדמייתא. ובמדרש אמרו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. וידוע דאין לומדין הלכה מפי משנה א"כ כינוס הגליות שהוא במשנה ופדיית ציון שהיא בהלכות נראה שב' דברים הן. ושבי' בצדקה כלומר שפדיון שבי' הוא בצדקה והוא עוד ענין אחר. ופסוקים הקודמים ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קרי' נאמנה וזה נראה גאולה שלמה ומהו שאומר אח"ז ציון במשפט תפדה וגו'. גם יש לדעת ההפרש שבין לשון פדי' ללשון גאולה

בסידור בהערה לתיקון חצות אומר שיש יראה הכלולה בנר"נ דאדם מישראל ויש יראה הבאה מלמעלה וכן באהבה וכן ביראת בושת וכו'. ומבואר שם דיראה הכלולה בנר"נ מוגבלת לפי מקום מדרי' הנר"נ וא"א להתוסף בה מדרי' עליונה הימנה שלא יתבטל מציאותה כענין הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם. וא"כ צריך להבין לפ"ז איך תוכל הנשמה לקבל יראה הבאה מלמעלה שהיא בחי' אלקות ממש כמ"ש שם בסידור ולא תתבטל ממציאות. ידוע שהנשמה מכרת את בוראה ולשון זה דהכרה לא נמצא בשום נברא. והענין דנשמה טהורה היא מטה"ע שמשם עלו הנשמות וכמ"ש במק"א ע"פ אדני מעון אתה היית לנו. רק שאתה בראתה וגו' פי' שהובאה לעוה"ז בכחות מוגבלים בכחות של מדרי' דעולמות בי"ע אבל עדיין מיוחדות הן בשרשן בטה"ע ששם ודאי יודעים ענין האלקות ממש ואין הנשמות דומות לכל מה שנגלף בטה"ע כי על ביאת הנשמה לעוה"ז נאמר ויפח באפיו (ה' אלקים הנזכר קודם לזה במ"ש וייצר נשמת חיים) ולא נאמר בה לשון בריאה כמו בכל הנמצאים וכח הנפיחה כח ה' אלקים הוא להמשיך הנשמה מטה"ע אל בחי' הגבול דבי"ע וכח הנפיחה הוא מחבר לשורש הנשמה בטה"ע עם מציאותה אפילו בגוף בעוה"ז. רק שבחטא אדה"ר בעה"ד נפלו הנשמות ונסתלק מהן כח הנפיחה וממילא אין מאיר בהם גם שורש דטה"ע. ואאע"ה זכה לאמונה הוא תיקון הנשמות שיאיר בהן שרשן, מטה"ע. והאמונה היא כח האלקות ממש מספירת המלכות שהיא גילוי ענין האלקות ממש כדוגמת ענין דמות מראה כבוד ה' שהמראה עצמה שממנה רואים את כבוד ה' היא מורגשת לנבראים רק שבה ועל ידה מגיעים עד ענין האלקו' ממש. כידוע דז"א ויחודו (ר"ל יחוד דזו"נ) במאציל. וזהו שאאע"ה הי' ראש למאמינים והכיר את בוראו אבל העולמות דבי"ע שהן נגבלים ונפרדים (מן יחוד הקו"ח) לעצמן הם מקבלים ענין האלקות רק בבחי' ממכ"ע שהוא רק לפ"ע מדרי' החב"ד שלהם. וגם זה לא שייך רק בבעלי דעה והשכל בעולמות דקדושה אבל בסט"א אף שרואים נסים ונפלאות ורואים גדולתו של הקב"ה אין להם שום התפעלות במהותם ועצמותם מראי' זו כמו שאין הבע"ח או הילד קטן ששומעים דברי חכמה נמצא בהם שייכות התפעלות מן השכל שישנו בדברים שהגיעו לשמע אזניהם ככה אפי' בעלי השכל דסט"א אין מרגישים רק הפלאת המעשה נסים שבעולם אבל אין להם שום הרגשה באלקות עושה נפלאות לבדו. רק בסט' דקדושה יש להם לפ"ע מדריגתם השגתם בחב"ד בכח בחי' ממכ"ע להתפעל בעצם מאלקות