חנה אריאל בראשית נד

התפשטות כח הנשמה דהיינו מציאות החיצוניות מן הפנימיות כמשנ"ת. מעין זה הי' ג"כ באאע"ה. שהגם שנפש חיה שבגוף יש לה מקום לעצמה בבחי' השתלשלות חיצוניות העולם אך גם בה בא יבוא בחי' מהו"ע הנשמה ממקומה במח' עליונה (ובדבור קודם יציאתו אל הפועל כנ"ל) ליכנס בגוף ולהחיותו כענין שתי נפשות שבתניא רק שלפי מעלת מדרי' נשמת אאע"ה ואבות העולם מיד כשבאו בגוף נכללה גם הנפש החיה שמסדר השתלשלות החיצוניות באור וכח הנשמה עליונה עד שגם גופם נעשה בחי' מרכבה כידוע שהאבות הן המרכבה

וצריך לבאר היטיב ענין נשמת אאע"ה שהי' אב העולם ובתחלה הי' אב לארם ואחר המילה נעשה אב לכל העולם כולו. והכל הוא בדוגמא שלמעלה. הנה ידוע בע"ח שגדלות ז"א מבחי' ו"ק לבוא לט"ס חב"ד חג"ת נה"י הוא ע"י נה"י דאימא שנכנסו ונתוספו בו ונעשו בעל ט"ס ע"י חבור הפרקים כמש"ש. ויש להבין שהרי מבואר בשער הנקודים שבעולם הנקודות לא נאצלו בז"א רק ו"ק שבו בכדי שיוכלו להסתלק כשהדורות מכעיסין ע"ש מבואר שגם ז"א עצמו הוא בעל ע"ס (ובלא"ה נמי ידוע דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה) רק שלא נאצלו בגילוי א"כ למה הוצרך לצורך גדלותו בחי' נה"י דאימא להיות על ידם דוקא בעל ט"ס (ומל' כלולה בעטרת יסודו כידוע) ולמה לא משלו יותן לו [ואין לומר שהוא ג"כ מטעם הנ"ל בתחלת אצי' הנקודים. ולומר דכיון שאם אין תקון העולם כהוגן מוכרחים כחב"ד של עצמו להסתלק ויהרס ח"ו בנין גדלותו. דהא גם עכשיו חוזר לבחי' קטנות ח"ו מחמת מעשה התחתונים וכו' כידוע]. והענין הוא כמו שאנו רואים באדם התחתון שהנערים והפעוטות יש גם להם בחי' חב"ד חג"ת נה"י דהיינו בחי' השכל להשכיל ולהבין דברי חכמה והמדות דאהבה ושנאה וכו' וכח המעשה בכונה כרצונו עפ"י שכלו ומדותיו אך כל הכחות שקולים בו ואין השכל שבמוח שליט על הלב להמנע מלעשות מה שלבו חפץ מחמת גזירת השכל. וזה הוא בחי' הו"ק חג"ת נה"י שהחג"ת הן הן עצמותו ונה"י הוא התפשטותו לחוץ ממנו עפ"י החג"ת. ובין בחי' החג"ת בין בחי' הנה"י כלולים מט' בחי' דחב"ד חג"ת נה"י ונק' פ' החיצון הוא של נה"י ופ' האמצעי הוא דחג"ת. ומטעם זה דא"א להמציאות פחות מחב"ד חג"ת נה"י ומציאות כולם בא כאחד אין לא' מהם כח על השני לשנותו (כ"א דרך הרכבת הקצוות דימין ושמאל ואמצע) וב' הבחי' שבו"ק הנ"ל הן הן חיי הגוף כענין נפש ורוח וכמ"ש במק"א שהנפש היא צורת פרטי כחות האדם והרוח הוא מניע הצורה ובחי' פרצוף הפנימי הוא כידוע וכנ"ל שבחי' הפנימי' בכ"מ הוא המכוון והפועל יוצא מן מה שיבא מכח הרוח והנפש הנ"ל. והוא מה שבשביל זה נתקשרה מהו"ע הנשמה להאציל כחות שבערך הגוף להחיותו ושיהי' הגוף בעל רצון ושכל ומדות לפי ערכו. והתקשרות הזאת ידוע שהוא (כדוגמא של מעלה) שההתקשרות ממוצע בין מהו"ע הנפש לכחות הנאצלים ומתפשטים ממנה לחיים גופנים. וזה נק' גם באדם התחתון בשם רצה"ע שלו דהיינו שלמעלה מן הטעם ודעת שהן באים באצילות מן הנפש כאמור וכשזה הרצון מאיר באדם ואין זה רצון פרטי לאיזה דבר פרטי. רק הוא התעוררות האדם לשלימות להיות בוחר במה שהוא טוב מצד עצמו ולא למה שאהוב וחביב לו מצד מדותיו הטבעיים וזה הוא מנפ"א לעניני עבודת הבורא ב"ה ומן הנפש הטבעי' לעניני שלימו' אנושי והתעוררות הזה אינה באה באדם במורגש כ"א מבחי' החו"ב שלמעלה מן העשר בחי' דחב"ד חג"ת נהי"מ הנ"ל (ולמעלה היא מה שנק' או"א) כי הרצ"ע עצמו אינו בא כלל בבחי' הרגשה בגוף כ"א ע"י החו"ב הנ"ל דוקא. ואף דגם היו"ד בחי' דחב"ד וכו' הנ"ל גם בהם יש בחי' הפרצוף הפנימי שבא מן המכוון הנ"ל אין זה בא להדיא באדם כמו בחי' רוח ונפש הנ"ל. והטעם הוא לפי שבחי' החיות המתפשט ונאצל