חנה אריאל בראשית מח

דקובה"ו כידוע] משא"כ היראה דאיש זר הוא היפוך ממש שכשעומד לפני המלך אין בו כח לעשות כלום (כי אין מכיר האימת מל' מה הוא ומתבלבל מפניו) ואח"כ כשעושה מצות או אפי' עוסק בתורה שוכח על היראה לגמרי והוא יש גמור ואינו בטל כלל. ואדרבא מחמת שאינו רוצה להיות בביטול בורח מן היראה לעסוק בתורה בפשט שישכח על הביטול או עוסק במילי דעלמא בתקיעת המח' לפכוחי לפחדי' ולשכוח על היראה. וזהו אם אין חכ' היינו הסברא הנ"ל שהוא עיקר ויסוד לענין הנ"ל למנדע מאן איהו יראת ה' אין יראה בשלימות אלא רק יראה שצריך לברוח ממנה (ובלשון חסידות בזוכרו על ה' אין לו מקום כלל עד שכמעט רוצה ליפטר ממח' זו). ועוד אומר אם אין יראה. פי' שאעפ"י שקבל החכ' הנ"ל מרבו. ואעפ"כ אין יראה שאינו מתפעל מזה למיעבד יראת ה' לעיקרא כמ"ש בזוה"ק:

ידע שאין חכ' פי' שגם החכ' אינה מתקבלת בקרבו כלל ורק כמרחפת ע"פ ולא קבל כלום בפנימיותו. ולפ"ז אדרבא מ"ש במשנה הנ"ל אם אין חכ' אין יראה וכו' הוא דבר א' ממש עם מ"ש הן יראת ה' היא חכ'. כי התקבלות החכ' בפנימיותו היא היא היראה כנ"ל. וזהו שלאחר מ"ת שראו פב"פ ולית אתר דלא מליל מיני' עמהון כידוע בכ"ד. ואח"כ כשנסתלקה שכינה לא הי' להם מקום כאלו לא היו יודעים מה יעשו. השגת גילוי שכינה נסתלקה מהם. ואעפ"כ הזכרון נשאר בהם שלא יכלו לפנות לעסקיהם. והיו עומדים בחרדה כענין היראה שאין לו מקום וכנ"ל. וע"ז אמר משה אל תיראו יראה כזו שהוא בלי מקום] ואף שנסתלק מכם מה שראיתם אל תחושו לזה. כי א"א לאדם להיות תמיד כך בהשגה עליונה כזו. רק לבעבור נסות (מלשון הרימו נס) אתכם לרומם אתכם שתוכלו להיות כבני היכלא דמלכא הנ"ל. ובעבור תהי' יראתו על פניכם. פי' דידוע דבחי' פנים הוא עיקרו של אדם ואחוריים הוא הטפל. וז"ש ובעבור תהי' היראה בבחי' פנים אצליכם דהיינו דשוי יראת ה' לעיקרא. לבלתי תחטאו. חטא ידוע שהוא לשון חסרון. והיינו שלא תגרעו מעבודתכם דבר מחמת היראה. ועוד יתפרש ענין לבעבור נסות אתכם בד"א לפנינו אי"ה. ועם האמור יתפרש ג"כ מ"ש יען כי נגש העם הזה אלי בבחי' היראה שאין לה מקום שמחמת זה בפיו ובשפתיו כבדוני ובכבוד זה עצמו דוקא לבו רחוק ממנ' כבורח מן היראה כנ"ל. ואמר עוד ותהי יראתם אותי שאפי' בחי' היראה שמחמת חכ' שהיא ודאי יראה אותי היתה אצלם ע"ד אם א יראה אין חכ' הנ"ל. והיא רק מצות אנשים מלומדה בין ביראה עצמה שאינה אלא לימוד בין במה שהוא עושה אח"כ מקיום התומ"צ אינו נמשך מן היראה אלא ממצות אנשים מלומדה. והרי גם זה הוא קרוב לענין בורח מן היראה הנ"ל. ולתקן את זאת אומר הכתוב לכן הנני יוסיף להפליא וכו'. פי' כי יש אלף חכ' וכמ"ש אאלפך חכ') אלף בינה (כדרשת הדרדקי א"ב אלף בינה) ואלף הוא אותיות פלא. שכשלא קבל מרבו נק' פלא וכשקבל ולמד נק' אלף וזהו אלף חכ'. אך גם החכ' הנ"ל אם הוא ע"ד הנ"ל בענין אם אין יראה נק' החכ' עצמה פלא לגבי בינה לבא. כי ע"י הבן בחכ' נעשה ממנו בינה לבא ובל"ז נק' החכ' פלא וכשמקיים הבן בחכ' נק' אלף לבינה ובחי' הכתר נק' פלא לגבי חכ' וכ"ש לגבי בינה. ואור הכתר הוא למעלה מעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע אלא נק' המתנשא מימו"ע ונק' עתיק יומין שנעתק מבריותיו ולא אתיידע ולא אשתמודע כמ"ש באד"ז וכמ"ש דכל נהורין מתחשכאן קמי'. ובחי' זו כ"ש שאין אדם יכול לעמוד עלי' אם לא בקבלה איש מפי איש. אבל אינה על דרך החכ' כלל. כי הגם שאף ברבו שלמדו חכ' אמרו שיהיו שפתותיו נוטפות מר בבחי' ביטול גדול. אך זה הביטול יש לו ערך עם הרב קצת עכ"פ. וראי' ע"ז ממה שהתלמיד היותר חכם יש לו ביטול יותר בפני רבו. לפי שהכרחו במעלת החכ' גדולה יותר. א"כ הרי זה דרך קירוב עכ"פ קצת התלמיד