חנה אריאל בראשית מז

אנו מה חיינו וכו' שעי"ז מבטל א"ע מפני בוראו ממ"ה הקב"ה שלגדולתו אין חקר ומ"ס כמה דפשיט טפי מעלי כלומר ששלימות האדם הוא דוקא להיות טרוד בהכרת אלקות ולא ירגיש א"ע כלל לא שפל ולא גבוה. מבואר שהסברא הו"ע מה שמי שהוא אדם ורוצה בשלימותו כטבע אדם שאינו בוחר ברע להיות להוט אחר תאוות עוה"ז אלא כסתם אדם מישראל שודאי רוצה בשלימותו האמתי. אז הסברא היא תורה אותו הדרך להשיג שלימותו וכמ"כ יובן שע"י הסברא שממציא לו לידע ולהכיר ענין האלקות והוא מקבלה בטוב אז הסברא תורנו להכיר את היראה מה' עד שממילא יירא מלפניו כמו שיראים ממלך ב"ו והסברא והחכ' שצריך לקבלו מרבו. הוא הכרת ענין סוכ"ע וממכ"ע דהיינו יחו"ע ויחו"ת

ביאור קצת בענין הסוכ"ע הוא כמ"ש ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולא אמר הכתוב אל העולם אלא אל עולם כלומר שהעולם הוא רק כח ה' אפס זולת זה והמשל להתבונן בזה הוא מכח הצומח שמצמיח פירות וירקות ותבואה. ובכ"א כמה מינים ואין בהם שום דבר רק הכח הצומח שבארץ שהוא מתפשט להיות פרי. וע"י צי"א שיש בכח הצומח [כידוע שבכ"ד יש בחי' אותיות וכמ"ש בתניא ח"ב] כשהוא מתפשט באותיות אלו נעשה פרי זה ובאותיות אחרות נעשה מהתפשטותו פרי אחר או תבואה וירק וכדומה. והנה אלמלי נתנה רשות לעין לראות מהות הכח הצומח הרוחני לא היו הגשמי' של הפרי נראה כלל רק הי' נראה פרטי האותי' ואיך רוחני' כח הצומח מתפשט בהן כי הגשמי' בטל ברוחני' כזיו במאור ורק מחמת שא"א לראות רוחני' כח הצומח לכן נראה הגשמי' למציאות. כן יובן בענין אל עולם שאם הי' רשות לראות את האלקות היו רואים התפשטות ההארה האלקית באותיות אלו או באלו. איך שמתפשט להיות יש זה או יש זה אבל לא הי' כ"א יש של הארה אלקית שנתפשטה להיות יש ודבר. אבל חומריות הדבר לא הי' נראה כלל כי הוא בטל כזיו במאור. נמצא שבאמת לאמתו אין במציאות רק הוא ית' ושמותיו כלומר אותיות ההתפשטות. רק לפי שזה המציאות לא ניתן רשות לעין לראותו לכן נראה מה שהוא באמת אינו ואין לו מציאות כאילו ישנו זהו ענין חו"ע. ר"ל יחודו שהוא ושמותיו בלבד אפס זולתו הוא למעלה דוקא באלקותו ית' אבל לפי שאין אנו רואים את היחוד הזה מפני שהוא סוכ"ע ואינו נגלה כלל בתוך ישות העלמין הנראים לנו. אף כי גם ההתהוות הנראה לנו אינו אלא התפשטות אור שמותיו. אין מזה שום גילוי בחומריות היש הנראה לנו. ולכן היחוד שהוא ושמו לבד הוא הנמצא הוא למעלה ולא למטה וענין יחו"ת הוא שגם הישות הנראה לנו בכל מציאותו שלעינינו ממלא אותו כח אלקות שכח מדת מל' ית' הוא זאת להיות חומריות ישותו נראה למציאות. רק שנקרא אל מסתתר שכ"ה המדה דספי' המל' להיות דוקא היש מורגש לעצמו. זהו בחי' ממכ"ע ויחו"ת כלומר שיחודו ית' דהיינו שהוא ושמותיו לבד אפס זולתו הוא באמת גם כפי שהעולם הוא בהרגשתנו אותו למטה. ומי שקבל סברא זו להכירה באמת שאין שום מציאות זולת יחודו ית'. ה"ה מתפעל בבחי' הביטול לאלקות ולשעבד באמת כל כחותיו לעשות רק מה שהוא רצה"ע ב"ה. בין בעסקו בתומ"צ בין כשעוסק בפרנסתו וצרכי חייו בעולם כי לכך נברא וכך הוא רצונו ית'. ואין זה כעומד לפני המלך איש זר אשר לא ממשרתיו שבטלים כל כחותיו ואין יכול להרים ראש ויד ורגל כלל בפני המלך אלא כמו משרתי המלך ובני היכלא דמלכא שעם היות הם מכירים ביותר גדולת המלך ואימתו. הנה כל כחות שלהם נכללים תוך האימה אשר היא גופא נותנת להם כח וזריזות יתירה להשתמש בכל כחותיהם הכל למלאות רצון המלך. וזהו נק' למנדע מאן איהי יראת ה'. וכנ"ל שיראת ה הוא פ' שלם דספי' המל' כלול מחב"ד וחג"ת נה"י. שזהו דוקא רצונו ית' במדת מלוכה שיהי' יש דוקא [כנ"ל בענין יחו"ת] ובטל בישותו דוקא לעשות רצון המלך בשכל ומדות וכו' דוקא שענין אימה של מדת המל' כ"ה המדה דוקא ברצון שו"מ [ואז כשמקיים התורה ומצותי' שהן אבד"מ בחי' סוכ"ע כידוע בכ"ד ואורייתא וקב"ה כ"ח כמבואר בכ"מ נעשה היחוד שלם