חנה אריאל בראשית קכט

המל' בבחי' אצי' ויש תחום שבת כנזכר לעיל ואור המס"נ מאיר להדיא אז מדליקין נר שבת להיות גם החשך לאור. ומזה יובן למעלה שמחמת מיעוט הירח עד היכלות דנוגה דעשי' א היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתי' מתגלה אפי' בהיכלות דזו"נ דאצילות. אבל בשבת יש שלום בית והוא נר שבת. וענין הנר ידוע שהוא המשכת יסוד האש שהוא עצם חשוך למעלה מכל היסודות תחת גלגל הירח ונמשך אחר הפתילה והוא סיבת הארתו. וכמו כן יובן למעלה דיחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' פב"פ והוא עת רצון העליון בחי' ישת חשך סתרו ונמשך לאו"כ דז"א ולנוק'. ולכן אמר ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נרות בשבת שהוא שלום בית למלאות כל מחסור ביתו בלי צמצום. והיינו כמו בנפש שכח המס"נ דיו"ד של שם הוי' מתפשט בכל האותי' בגילוי [והוא ענין הנקרא נשמה (דער הערינעס) וכמו עלין התפשטות הגשמיות וכו'] וא"כ הרי כל אותיות דבוקים בכל הלובן וד"ל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל פרנסתו של אדם קצובה וכו' חוץ מהוצאות שבתות שכל המוסיף מוסיפין לו. ולמעלה יובן שהוא מבחי' ישת חשך סתרו הנ"ל וד"ל. נמצא שכל עיקר ענין נר שבת הוא המשכת היחוד דקוב"ה בבחי' היכלות דזו"נ דאצילות והוא בחי' שלום בית הנ"ל. ולפי שסיבתו הוא עליית הנוק' לכן זכו הנשים בהדלקת נר שבת גם למטה ומוציאים את האנשים י"ח להדליק נר בביתם

אמנם ענין נר חנוכה. שכשנכנסו יוונים להיכל בבית המקדש טמאו כל השמנים שבהיכל. פי' כח בחי' המס"נ המאיר באותיות הו"ה כנ"ל. רק ביו"ד נשאר בחי' השמן ולכן היו מוסרים נפשם על קדה"ש רק שלא הי' להם כח להתגבר על ימי רע הקמים עליהם והיו נחבאים במערות ויערות כידוע. וכשגברו וכו' לא הי' להם שמן טהור דהיינו שלא הי' בכחם להמשיך שמן הנ"ל עד ה' אחרונה ע"י ה"ו כנ"ל. ומצאו פך א' בחותמו של כהן גדול שהוא אור אבא שבז"א. ולא הי' ראוי להדליק בו רק יום א' שהוא בחי' הבינה דמל' ה' ראשונה דברי ה' ולא בחי' המדות ומל' שהוא על דרך ענין מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כנ"ק. שהוא כמו שכתוב בלק"א שלפעמים התבונה יורדת להיות מוחין לנוקבא כשאין ביכולת להיות מנה"י דז"א מוחין לנוק' מחמת איזה סיבה ופגם. ולכן כשהגיע הפעם עד שנכנסו יוונים להיכל וכו' שלא הי' יכול להיות ענין זה דנה"י מוחין וכו'. ואף שאור אבא האיר רק שלא הי' מגיע רק עד בחי' הבינה כנזכר לעיל. ונעשה נס שהדליק כל השמונה ימים כאלו לא הי' שום פגם כלל. והוא כמו ענין שלום בית דשבת כנזכר לעיל. ולא עוד אלא שהוא נמשך למטה שלא לירא מימי רע גם במקום העקב ולדחות עון העקב הנזכר לעיל לפי שבא האור מחותמו של כהן גדול הנ"ל וזהו והוי' יגיה חשכי. שהוא"ו דוהוי' רומזת על מקור המשכת שם הוי' דז"א. שהוא בתי' או"א יגיה ויאיר גם במקום החשך דעון עקבי הנזכר לעיל. והוא בחי' היכלות דזו"נ בימי החול. אך הזיווג עצמו לא נעשה בהיכלות הנזכר לעיל רק בהיכלות דאו"א כמו שכתוב בכהאריז"ל וביאור ענין היכלות דאו"א הוא על דרך משל כשאדם טרוד בסכנת חיי נפשו ממש אז אינו פונה כלל לאשתו ובניו וב"ב לפי שבחי' חיי הנפש עצמה למעלה מבחי' התפשטותם בגוף להיות מורכב בכחות הגוף השייכים לב"ב כנזכר לעיל. וטרדת המחשבה העצמי' דחיי נפשו הנזכר לעיל נקרא בחי' היכלות דאו"א שנקרא חיים כידוע שמבחי' זו אין מקום כלל ליניקת החיצונים וקנאת הנחש בזיווג האדם ואשתו כי נעלם מהם הענין לגמרי ולמטה בנפש בענין נוה צדיקים הנזכר לעיל יובן ענין היחוד בהיכלות דאו"א שהוא כמו בחי' נרי הוי' בהתפעלות אלקות שבנפש עצמה שלמעלה מחבור אדם עם בני ביתו, וכך בבית המקדש היו מדליקין המנורה גם בכל יום רק שהוא בהיכל שהוא בחי', או"א (ואף שלמעלה נתפרש על בחי' בינה שבמל'. כך הוא המדה באורות העליונים דכולהו איתנהו