חנה אריאל במדבר רכג

וימלוך וימת דמלכי אדום שזהו ג"כ ענין הסתלקות האורות ונפילת הכלים למטה. וקצת ביאור הענין הוא. דהנה הא"ס הוא אחד יחיד ומיוחד וכאשר עלה ברצונו להמציא יש נפרד מעצמותו (דהיינו נפרד מקו"ח). דהיינו שיהי' לגבי היש הנמצא נעלם בתכלית ההעלם היותו מיוחד באחדות הא"ס ב"ה בתכלית היחוד. הנה הוא כל יכול והאציל אורות וכלים. האורות הן כבי' כח להמציא איזה מציאות כי מי ימציא ויהוה שום הוי' חוץ ממנו (ומ"מ נק' אצילות שהוא חלק קטן נבדל מגדול לפי שבא"ס עצמו הכל כבר יש ומצוי כמ"ש במק"א). והכלי הוא להעלים את זאת שהוא רק כחו ית' הכל יכול כידוע בענין שמש ומגן הוי' אלקים. וגם הכלי הוא כח תמונה פרטית לצמצם האור שלא והי' מתהווה ממנו רק מציאות פרטי חסד מכלי החסד. אף שלהיותו מדרי' אצי' כולל הוא כמה וכמה מיני חסד במתהוה אבל עכ"פ מכלי החסד לא יבוא רק גילוי והתהוות בחי' החסדים (אך ידוע שגם החסד כלול מי' וי' מי' כו' אך הכל בבחי' החסד כידוע בכ"ד). וכן מכלי הגבורה וכלי הת"ת וכו'. והכל בבחי' ומדרי' פרטי' ופרטי פרטיות. דהיינו שמחסד יתהווה כתר שבחסד וחכ' שבחסד וכו' עד המל' שבחסד וחוזר המל' ונעשה כתר ומתפשט עוד לחכ' וכו' עד המל' וחוזר ונעשה כתר כו' עד אין קץ למדרי' וכן לאורך ורוחב כמ"ש במ"א. עד שנעשה עולם מלא שתביא בו בחי' המלוכה שהיא היא כוונת הרצון להמציא בחי' עולמות כידוע. ולהיות האורות דתהו הן בבחי' היש אלקי ותוקף האור. כי מחמת שאצילותם הוא רק להתהוות היש ע"כ גם הם באו בבחי' היש אלקי בתוקף ההארה להתפשט בהתהוות מדרי' פרטיות זו למטה מזו כנ"ל. ומדרי' הנמוכות בהשתל' הנה לא יוכלו לקבל אור וכח שמקבלים אדרי' העליונות. ע"כ נסתלקו האורות עצמן מן הכלים המתפשטים לפרטיות ומדרי' נמוכים כפי ענין הכלים כאמור ואף שאין התפשטות לכלי מבלעדי כח האור אך בהסתלקות האור לשרשו נשאר חבורו עם התפשטות הכלים בבחי' שלמעלה מן המציאות כידוע ענין זה דחבור למעלה מן המציאות במק"א (במשל דמחדו"מ של האדם וענין כף הקלע וכו'). וזהו ביטול וחורבן העולם שנתהווה מן התפשטות האו"כ דחסד וכו' וזהו וימלוך וימת וכו' וכ"ז יובן יותר ע"פ משל ממ"ש לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד מ' שנין ולבתר מ' שנין קאים אדעתי' דרבי' ממש. והיינו דוקא כששימש כל צרכו דהיינו ששפתותיו נוטפות מור ובטל לגבי רבו בתכלית הביטול. שמחמת הביטול הגדול שאינו תופס מקום לעצמו מבלעדי רבו נמשכו אליו הדבורים כמו שהם אצל רבו שהדעתא דרבי' הוא תמצית ועיקר של כל הדבורים והדבורים מיוחדים עם הדעת בתכלית (כי הגם שצירוף אותי' הוא בא מחכ' שקודמת לדעת מ"מ בעת שמדבר בודאי בדעת ידבר ואין שום תיבה ואות בא מבלי דעת המניעו לצאת אל הפועל). וכן הם באים בקרב התלמיד הבטל כנ"ל ולכן הוא מקבל גם הדעת אלא שמקבלו בהעלמו תוך הדבורים אך אעפ"כ דעתא דרבי' שמקבל בדיבורים הוא שומר את כל הדיבורים בקרבו וכסדרן ולא ישכח אותם ויחזור עליהם עד שיתגלה לו גם הדעתא דרבי' (ותלמיד חבר דלגמרי' דרבי' צריך ולסברי' לא צריך יקום מיד אדעתא דרבי' וממילא לא ישכח ולא יטעה כלל וגם אפי' עד דלא קאים אדעתי' דרבי' ממש אעפ"כ הדעת הגנוז בדבורים שומר אותו שלא יטעה בהן. אך אם אין בו בחי' הביטול כשפתותיו נוטפות מור הנ"ל (או שאין הרב מכוון ללמוד את התלמיד אלא הרב שונה לעצמו) אזי אין התלמיד מקבל רק הדיבורים לבד מבלי דעת שבתוכם אצל הרב. ע"כ אין תלמודו מתקיים בידו וקצת ישכח לגמרי וגם במה שישאר זכור אצלו יבא לידי טעות להורות על פיהם שלא כהלכה. ומזה המשל יובן למעלה ג"כ דהנה ידוע הפירוש במ"ש ע"ס בלי מה כשמתפרש על הספי' דנקודים הוא לומר שהן בלי בחי' מ"ה שהוא הביטול מפני שעיקרן בא לעשות בחי' יש ודבר הנפרד מקו"ח בכח הא"ס ב"ה שהוא כל