חנה אריאל במדבר רו

עמוק שאינו מבינו עדיין מצד רוב הקושיות כו':

ובפתע פתאום יפול אצלו כמו הבהקה שבודאי יתורץ הכל שבאמת אין זה הולדת השכל אצלו. דהיינו שיש אז במח' הבנת השכל כמו שהוא שעכ"ז צריך לטרוד ולייגע עוד עדיין בהבנת הענין על בוריו אך שאין הולדה במוחו רק שבודאי יבא ויגיע על אופן השכל. וזאת ההבהקה נק' באמת בשם יסוד אבא. והענין שזהו גילוי אור [רצוני בזה גילוי אור ההשכלה הנק' (קלוגהאייט) שבזה יובן ויתורץ הענין וד"ל] כח המשכיל שבכחו להבין כל השכלות (ואינו מענין שכל כלל כי השכל בזה ירצה הבנת הענין שזהו בכלל בינה שהוא הבנת הדבר) וכאשר מתגלה מזה הארה במוחו אזי יאיר אצלו הכח שבודאי יבא ויגיע להבנת השכל ועכ"ז צריך לייגע עצמו ולהביאו בהסבר השכל שזו ההארה שבאה היא עדיין היולי (ולזאת יכול להפוך בכמה מיני אותיות כידוע ומבואר במ"א). והנמשל יובן למעלה שענין ובחי' יסוד אבא אינו רק בחי' ירידת אא"ס בבחי' הגילוי לא בבחי' השגה עדיין רק שמזה ימצא שיבא בגילוי השגה בבחי' הבינה. נמצא שבחי' יסוד אבא עצמו הוא רק בבחי' הביטול לא"ס. ומשה הי' ג"כ בבחי' יסוד אבא. היינו שהשגתו באלקות לא הי' בבחי' השגה כ"א בבחי' הביטול והתכללות כמו בחי' יסוד אבא הנ"ל. והיינו רק בבחי' הפלאה היינו שהשגתו איך שא"ס מופלא מבחי' השגה ונכלל ובטל בזה. ולזה נמצא עיקר השגתו הי' בבחי' עצמות אלקות. וזהו הפי' דבכל ביתי נאמן הוא. היינו אף שיורד במדרי' בבחי' עולמות בי"ע נאמן מל' חיזוק (וכמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן) הוא חזק בדביקותו בעצמו' אלקות. לא בבחי' השגה דבי"ע. ובזה יובן דנק' עבד לז"א אף שהוא בבחי' יסוד אבא היינו שבאמת הוא למטה במדרי' או דברי' כו'. רק שהשגתו הוא בבחי' הביטול והפלאה. דבכל עו"ע יש מה שבא שם בבחי' גילוי אא"ס בבחי' השגה ומה שבא בבחי' הפלאה והשגת משה הוא רק בבחי' הפלאה ולזה הי' בתכלית הביטול וכמ"ש ונחנו מ"ה כו' וד"ל. וזה ענין מארז"ל דנביאי עלמא נתנבאו בכה שהוא לא בבחי' עצם הגילוי דאא"ס רק בבחי' המראה שהוא ענין שמראה כמו העצם כו' שנק' כה' ומשה נתנבא בזה. שהמשיך עצם הגילוי ולא בבחי' השגה כלל וכנ"ל, ובזה יובן ענין פסוק דשמע ישראל שהוא בחי' יחו"ע וב"ש שהוא בחי' יחו"ת. ומה שיש להבין ידוע הקושי' דהל"ל בקיצור שמע ישראל ה' אחד. וידוע התירוץ עפ"י קבלה דה' אלקינו הוא בחי' יחוד חו"ב וה' אחד הוא בחי' יחוד זו"נ ויחוד זו"נ תלוי ביחוד או"א. ומבוא' שם דהלא יחוד או"א תדירי. אך האמת שיחוד זו"נ תלוי ביחוד או"א בבחי' הפנימית. ולהבין כ"ז יש להקדים הקדמה. דידוע שיש באוה"ע שני מינים. אפיקורסי' ובעלי דת. וענינם דאפיקורסים סוברים אף שבאמת אמיתת התהוות העולמו' וחיותם הוא מאלקו' שהוא הממציאם ומקיימם. אך עכ"ז אומרי' דעזב ה' את הארץ. ואין שייך בחי' שכר ועונש. דמצד הבדלת ורוממות ערכו אין שייך שיהי' לו רצון אל כך. ומה שנתהווה מאתו עולמות זהו לא ברצון כלל רק כמו טבע העילה כו'. וכ"ז מצד שסוברים שאלקו' הוא רק בבחי' סיבה ראשונה מקור לעולמות וכמשי"ת. ובעלי דת מחזיקים שיש לו רצון בעולמות שיהי' כן או כן נמצא מזה שכר ועונש. ועכ"ז רחוקים המה מאמונת ישראל כרחוק כו'. דהיינו שמאמינים רק בשם אלקים ולא בשם הוי' וכמ"ש מלך אלקי' על גוים רם על כל גוים ה' כו' וכמבוא' במ"א. ויובן ההפרש שמבוא' במ"א הקושי' איך ביכולת ב"א לעשות דבר מגונה הלא באמת מכה"כ ואפס זולתו באמת בתמידות והלא מבואר בש"ע דאין ישיבותיו ותנועותיו כו'. ומהו ההפרש בין יתבונן ובין כל היום כיון דבאמת כן הוא אך התירוץ הוא דבאמת בחי' אא"ס הוא בתכלית הרוממות בעא"ע בעצמותו עד שאין שייך שזה הוא מגונה לפניו וזה אינו מגונה שהוא בהבדל הערך כלל. וכמו שאין נפקותא לענין שכלי אם יהי' כתוב על נייר לבן או אדום או