חנה אריאל במדבר קעא

בספר מלחמות הוי'. הוא אחר יצ"מ ומ"ת אנכי הוי' אלקיך שמלבד שהנשמות מצד עצמן הן חלק אלוה ממעל וכבן הנמשך ממוח האב בתולדה עוד נתוסף בישראל ענין אלקות ע"ד כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נעשה ממנו מלאך (וכמו שהוקדם בענין ההפרש שבין שם כח אלשון הפילוסופים ובין שם מלאך לשון המקובלים עפ"י התורה). והמלאך אומר בשם אומרו הרבה ארבה את זרעך וכדומה. ואין הכח המצומצם בתוך המלאך הוא האומר והעושה אלא מיוצר הכל הוא. וככה בדבר אלקים אנכי הוי' אלקיך נתחברה דעת עליון (מבחי' אל דעות ה' וכמבואר בארוכה בעמ"ו ענין דעת עליון ודעת תחתון) בדעת תחתון בקרב ישראל וכמ"ש לעתיד וידעתם כי בקרב ישראל אני. ועי"ז הוא בחי' מלחמה בעולמות מקום מצב הקליפות דאת זלעו"ז עשה אלקים. וכמו ויצא מלאך ויך במחנה אשור כו'. רק שבקרב ישראל הוא בחי' מלחמה מצד הגוף שאינו כגוף המלאך שהכלי הוא מעין האור ובאדם הגוף הוא מאב ואם. אמנם בתמימי דרך ההולכים בתורת ה'. היינו אדם כשר ע"ד הבינוני שבתניא הנה מעצמו ומאליו בהשכמת הבוקר יערוהו רעיוניו בלא בחירה ורצון אלא מעצמו ומאליו (ואני ה' דספר מלחמות עושה כל להביט אל מעשי ה' כי נורא הוא בבריאה מאין ליש וכ"ח לפושע"ד. וזהו בחי' ארנון יחוד או"א בהמשכת גילוי אלקו' מאין ליש). ועי"ז מתפעל במדות אהוי"ר וכו' בגופו ממש ופועל איזה אתכפיי' או אתהפכא במדות דנוגה וזהו מלחמה ממש והיינו הנחלים דארנון. ושוב יתלהב לבו בחשיקה וחפיצה ונפש שוקקה לידבק במצות ה' בהנחתו טו"ת וענין מצות ק"ש ותפלה. שזהו ענין פנימי יותר מהמדות דאהוי"ר דנחלי ארנון הנ"ל. כי המדות אינן אלא מאירים בגוף ומדות דנוגה ממקומם בחלל הימני משכן נפה"א וכחו מאהבת איש רעהו יעשה עמו חסד וטוב כו'. שאין זה רק התפשטות הארה לבד. אבל נפש שוקקה הנ"ל הוא אשד" הנחלים עצמן (וכמו עד"מ מתאוות הזווג). לשבת ער היא עיר ה' יכוננה עליון. ונשען לגבול מואב שהוא יסוד אבא תוך יסוד ז"א ונעשה כמו טבע ממש חפץ עשיית המצות. משא"כ בנחלים עצמן אימא עד הוד אתפשטת ולא עד היסוד (כמאמר אני הוי' עושה כל הנ"ל). כענין ישיבה ודירה בתחתונים ממש שממילא יאבדו רשעים מפני אלקים בהגלות כבודו בעולם ממש דהיינו קיום המצות בפו"מ. וכשמקיים בפו"מ זהו ומשם בארה" היינו התבסמות נפש שוקקה שלו בשמחה של מצוה והיא הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם כו'. פי' לאפוקי בחי' הבאר דבידך אפקיד רוחי שהוא מצד בחי' הנשמה עצמה והבאר דכאן הוא ע"פ אשר צוה ה' את משה במ"ת וספר מלחמות ה'. ואז ישיר ישראל (ולא משה) מצד בחי' הנשמה עצמה. עלי באר עליות העולמות וד' תיקונין דשכינתא. ענו" לה" כענין תען לשוני אמרתיך עונה אחריהם מה שהם אומרים כו' כידוע. (שגם כאן אני הוי' עושה כל בספר מלחמות ה' והיינו תיקונא דמאריהון ז"א בדעת עליון כנ"ל באמירת המלאך הרבה ארבה. והוא המשמח בדבר מצוה. ומעלה את הבאר ביחוד עליון דאצי' שנעשה ע"י קיום המצות בספר מלחמות ה'). והתעוררות הנר"נ הוא עונה אחריו להעלות בחי' המל' דואתה מחי' את כולם. וכן הזדככות הגוף באתכפיי' או אתהפכא דנוגה שעיקרו ע"י מעשים טובים בפו"מ בכחות גופניים דנוגה. וזהו את והב' כמו הב' ר"ל נתן. בסופה'' שהיא הפ"מ שבא ע"י מלחמות ה'. פי' שעליית המל' נעשה ע"י הסוף ובעלייתה נק' את. כמו את בשרו דרשו רז"ל הטפל לבשרו. ור"ל שבא ממילא והיינו שענין מלחמת ה' הנז' שהוא מעשה אני הוי' עושה כל בא בבחי' גילוי באדם כמו ע"ד דבר ה' שבמלאך שהמלאך מרגיש דבר ה' שבקרבו שאומר הרבה ארבה את זרעך כו'. ככה האדם כשיש בו בחי' האת" הוא מרגיש רוח ה' שבקרבו העושה כל ומתאחד עמו ומתייחדים בו בחי' דעת העליון בתחתון וזהו בסופה לשון סערה כאופנים וחיות שהגם שהם בחי'