חנה אריאל במדבר קסה

כידוע דעתיק ואריך הם, בחי' כתר הממוצע בין מאציל לנאצלים עתיק בחי' תחתונה דמאציל ואריך ראשון לנאצלים (ועתיק מדרי' אפס בלעדו ואריך נק' אין כמ"ש במק"א באריכות). והוא כולא ימינא וחסד ה' לעולם ולית שמאלא כלל בהאי עתיקא כי הוא מתנשא ממדרי' שימין ושמאל הן קוין מחולקין וכמו מתנגדים זל"ז עד שיבוא קו אמצעי ויכריע ביניהם. ובעתיקא אין בו כ"א אך טוב וחסד. ופעולתו זאת בעולמות הוא בב' אופנים. א' הוא ע"ד מ"ש כד אתגליי' ע"ק כולהו בתי דינין אתכפיין מפני שמאיר איזה הארה מבחי' אפיסות שלהן לגבי עתיקא ואין זה נק' לא התפעלות וכ"ש לא הרגשה והב' הוא כשפנימי' עתיק נעשה פנימי' אבא באו"כ מורכבים (כלומר שלא כאו"כ דכתר דאא"ס מלגאו וכתרא מלבר כידוע). ואז בחי' יסוד אבא נעשה דעת שהוא קיום המדות (שהן או"כ דששת ימים) דז"א. ויובן שזהו שהארת האפיסות מורכב בכלי אבא עד שיוכל לפעול בכלים דז"א שיתגלה מהן בעולמות מה דע"ק וז"א כ"ח גם מסטרא דילן (כידוע דשלא בבחי' מוחין דאבא מסט' דילן מתפרשין מילין). וכנ"ל דמז"א בא בחי' התפעלות בנמצאים בבחי' סוכ"ע א"כ נמצא אור עתיקא ממש בכלי הספירות דאצילות. וזהו ענין התורה שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה (אור עתיקא). שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' דוקא כפי המבואר. וכמ"ש בתניא פ"מ בהג"ה שפנימי' רצה"ע ב"ה הוא שיהי' היחוד דקובה"ו. ובקיום התו' (וכן במצות) ע"י מקבלי התו' נמצא בחי' היחוד הזה גם בעולמות. רק שאור התו' הוא בבחי' סוכ"ע הנעלם לגמרי במהותו ועצמותו. שהוא אור עתיקא. מן העולמות כמשל הנ"ל רק שמלובש הוא באותיות התורה ומגיע עד סוף ישותן כנ"ל. ולזה נק' תושב"כ שענין התורה במהותה ועצמותה נמצא עד סוף ישות הכתב (ובהעלם לגמרי כאמור). ובחי' הפרד"ס דתורה שהוא המושג ומורגש למקבלי התורה כענין ממכ"ע הנ"ל הוא נק' תושבע"פ כלומר על הפה ולא עד סוף מהות הדבור בפה כמבואר ענין ממכ"ע. וכן הוא אפילו באותי' המח' ואפי' בענין החכ' והבינה דתו' שהוא אור התו' ממש אבל אינו מגיע עד סוף האותיות. ואור התורה בזה הוא רק כענין הנשמה מכרת את בוראה הנז'. וכ"ז נק' דעת תורה. שקיום התורה במקבלי התו' בפועל היינו שמאיר אור עתיקא פנימי' רצה"ע ב"ה ביחוד או"כ דקוב"ה ושכינתי' הנ"ל גם בדעת התחתון דעולמות. והמצות הן אברים דמלכא כמבואר בכ"ד שהן בחי' מתן בסתר במהו"ע העולמות עצמן גם בדעת תחתון שלהם וכידוע בכ"ד באריכות והיינו ע"י מי שבא לידי מדה זו דוקא וכו' וכן העובר על ל"ת הוא פוגם באור הגידין דמלכא. וכאשר עושה באברין דאדם העליון ב"ה כן ינתן בו מלקות או כרת וכו'. ומן האמור מובן היטב שכ"ז הוא בכלל ענין דעת תורה דוקא שהוא אור יסוד אבא מפנימי' עתיק שנעשה בבחי' הרגשה בכלים דמדות דז"א הנ"ל. וענין דעת נוטה הוא כפי האופן הא' הנ"ל שאין אור עתיקא ממש גלוי במדות רק שהן עכ"פ מתפעלים ממנו ע"ד האמור בהתפעלות העולמות מבחי' סוכ"ע. וכמו שהתפעלות העולמות מבחי' סוכ"ע אינו בערך ימין ושמאל דד"ת דעולמות כמ"כ התפעלות מהתגלות אור עתיקא באופן הא' הזה אינו בערך ימין ושמאל דמדות. ולכן נק' דעת נוטה כלומר שלא נגלה לר"י משפט התורה (דפנימי' רצה"ע ב"ה כנ"ל) כ"א בבחי' שרשה בעתיקא עצמו ולא כמו שהוא נעשה דעת דז"א ממש מיסוד אבא. וע"י הדעת בבחי' זו אף שהוא נוטה להיות גם באברין וגידין דז"א בשל ימין אך לא בא בבחי' גילוי ממש במדות דז"א במדרי' ימין, ושמא דערך המדות עצמן וע"כ ספוקי מספקא לי' ואין מלקות כ"א באוכל שניהם דוקא וק"ל ובחי' דעת נוטה הזה הוא ענין ובחי' מטה משה

ולהתהלך ברחבה בביאור הדבר הוא עפ"י מ"ש בקי"ס מה תצעק אלי (בעתיקא תליא מלתא) דבר אל בנ"י ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את