חנה אריאל במדבר קסד

והתפעלותם של המונהגים הוא רק מן הכלים הנבראים די"ס דבי"ע. א"כ אין בחי' האלקות דיחוד אא"ס ב"ה מגיע להן כלל אף בהעלם. וכמ"כ מכלים דנוק' די"ס דאצי' נעשים ג"ם נשמה לבחי' המל' דע"ם דבי"ע לתת הרגשת מציאותן והנהגתן להנמצאים הנפרדים לגמרי מאלקות מה שמקבלים המלכיות מן או"כ דבי"ע בבחי' ממכ"ע וכמשל המדבר עם אנשים נפרדים ממש שהן בעלי בחירה ממש. וכ"ז הוא רק בחי' חיצוני' העולמות שבאין מחיצוני' הכלים דע"ס דבי"ע דהיינו שהנמצא מהן הוא אחר ההעלם וכסוי דשם אלקים (דבהון אתכסיאת כנ"ל) בין בדכורא בין בנוק' כדאמרן. ודכורא בחי' התפעלות בלי הרגשה ונוק' בחי' הרגשה מן המהווה עם קיום ישותן. אמנם בחי' הנוק' הנ"ל הוא עד"מ מכח הדבור באדם. שהכח עצמו אף שהוא לענין זולתו דוקא (דלעצמו אין אדם צריך לדבור אינו כלל כענין חיצוניות הכלים. שהכלים אינן רק כיסוי לאוא"ס דאחה"פ שבאורות אל שהן מיני' ובי' והכל חד. אבל כח הדבור הרי הוא כח חיוני מעצמות מהות האדם ככח החכ' וכח החסד (והכח הזה נמצא באדם דוקא ולא בדצ"ח). א"כ כשהוא ממלא את העולמות (כענין ממכ"ע הנ"ל) מפנימיותו ועצמותו הרי הוא ממלא אותן ממהו"ע האדם. ולמעלה היינו כמו שמקבלים העולמות התפעלות ממכ"ע ממהו"ע בהעלם כן יקבלו מן מהו"ע כח הדבור הרגשה וגילוי במהו"ע האורות די"ס ואעפ"כ ישותן במקומו עומד כנ"ל. וזה נק' בנין פ' הנוק' שנעשה בחי' חכ' שבדבור ומדות שבדבור מכח הדבור עצמו ולמעלה הנה כח הדבור הוא בחי' כתר דנוק' וכשנבנה בניינה נעשים בחי' חב"ד חג"ת וכו' מאור הכתר. ואין זה כ"א כשבאין מוחין דגדלות בדכורא שאז הכלים גם הם: מאירין מעין האור עצמו אז בחי' הנוק' דלית לה מגרמה כלום ואיננה רק בחי' מקבל מקבלת אור המאיר לכלי הדכורא וממצאת אותו בכלי בניינה להיות מורגש בנמצאים כלומר שיכירו מציאותו ומהותו כידוע ענין הנשמה (שהיא נבראת בהעלם בכל הנמצאים) מכרת את בוראה וכלומר שהיא מכרת שהוא לבדו הוא אע"פ שהיא עכ"ז יש נפרד נברא ע"י הכלים די"ס דבריאה

מכל הנ"ל יש להבין דשם קוב"ה הוא בחי' הדכורא במוחין דגדלות. ושכינה היינו בחי' הנוק' המקבלת מקוב"ה ומביאה אור קבלתה לתחתונים ולהרגיש גם התפעלות מאור הזה הנמצא להם כענין הכרה הנ"ל. ונק' קוב"ה דר"ל דקדש העליון בא ונגלה בכלים שלו וביאת אורו בנמצאים (המקבלים מן יחודו בשכינתי' והן ישראל) גם בבחי' הקדושה בבחי' סוכ"ע. ומעין זה הוא מ"ש משה בעלא דמטרוניתא שהוא. הממשיך היחוד דקוב"ה ושכינתי' בבחי' הפנימי' ועצמיות ועל ידו נתנה התורה לישראל וידוע בכ"ד דמרע"ה הוא בחי' יסוד אבא שנעשה דעת דז"א. וענין יסוד אבא הוא השפעה פנימי' מאבא דפנימי' אבא הוא פנימיות עתיק המתנשא מימות עולם. וביאור ענין זה דכלפי משנ"ת דמדכורא דאצי' בא בחי' התפעלות בנמצאים בהתהוותן והנהגתן (בהעלם דבחי' סוכ"ע כנ"ל). וכמ"ש שההתפעלות מגיע עד סוף ישותן והכל נעלם מהנמצאים עצמן אף שמתפעלים בשינוי מענין לענין כמשל כח המצייר שהוא פועל באישים המצויירים ומצוי הוא בהן ממש עד סוף ישות מציאותן המדומה. ולז"א דבחי' עתיקא עצמו מתנשא הוא לגמרי מימות עולם ומימי עולם שהן כלי זו"נ הנמצאים ממש בפעולתן בעולמות (מהנ"ל מובן דסוכ"ע ודכורא נמצא ביותר גם עד סוף מציאות וישות הנמצאים וממכ"ע אינו מגיע רק לפנימיותן והרגשתן ולא בתוך תוך ישותן וזהו לשון ממכ"ע כממלא את הכוס יין וכדלקמן בענין תושב"כ ושבע"פ). ואף דעתיקא הוא עקר ושרשא דכולא מתנשא הוא מלהיות בא בגילוי בכלי זו"נ (כ"א ע"י שפנימי' עתיק נעשה פנימי' אבא באו"כ דאבא ויסוד אבא נעשה דעת דז"א וכדלפנינו) שיבוא בנמצאים דעולמות התפעלות והרגשה סוכ"ע וממכ"ע דזו"נ. כי בערכו דעתיקא עצמו אפס בלעדו