חנה אריאל במדבר קנה

ללבנה מחמת שמקבלים על ידה אור העצמי של השמש. ועתה יובן דאתה הוא ה' לבדך הוא כמו דלית דידע לי' ב"א. אבל עכ"ז אתה עשית ע"י העלמות והסתרים שו"א וכל צבאם. אמנם אתה הוא ה' האלקים. ר"ל בחי' יחוד דה' אלקים שמתייחד אור ה' בפנימיות נקודת המל' בחי' כנס"י שכונסת בתוכה ישראל דלעילא. וע"כ יומשך מזה אשר בחרת באברם וכרות עמו הברית שהוא ענין פנימי' ועצמי' כנ"ל. ובזה יובן גם בתבואת הארץ שגידולה איך שהיא נגדלת מעיקרא בלבושי' היא תחת ממשלת נוגה היינו אחר כמה העלמו' והסתרות כנ"ל. וע"כ הוצרך להיות מצות תרומות ומעשרות להוציאה מהעלמה והסתרה כנ"ל ותהי' תחת רשותו של הקב"ה כמו שהוא לבדו כנ"ל. ולכן קודם ברכה לה' הארץ ומלואה. אמנם מצד הברכה שהוא ענין בחי' יחוד דהוי' אלקים דהיינו שיהי' נודע ונרגש אור הוי' כמו שהוא לבדו גם בתחתונים היינו מעשי ה' המשתלשלים ע"י השתלשלות בבחי' שם אלקים. אז גם הארץ נתן לב"א ליהנות ממנה ושיהי' על ידם חיזוק וקיום המוחין דה' הוא האלקי' בתחתונים ג"כ וד"ל. אך ענין מוחין הללו להיות נודע איך שה' הוא האלקים הוא נק' באי' דעת דהיינו שכל נשמה מישראל המכיר את בוראו הכרה טבעית כי ממנו לוקח כשנותן לב לדעת את ה' ידע וירגיש איך שהוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ג"כ כי אלדח"מ וכחו ויכלתו. וכמ"ש אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים. אמנם ענין בנין בהמ"ק שהי' בישראל נק' בשם אהל מועד. שהוא מקום מיוחד להיות ונועדתי שמה בתוך בנ"י. כי ונועדתי הוא אותיות ונודעתי. רק שהוא ג"כ מלשון הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו ור"ל שהוא התחברות להדיא אף גם מבלי שימת לב לדעת את ה'. רק ממילא ומאליו הוא מתגלה ומתחבר בכל עצמותו כמו שהוא מופשט מהעלמו וכיסויו. וכמו שהי' בבהמ"ק שלמטה שכל מי שנכנס לתוכו ממילא ומאליו בלתי שום התבוננו' נפל פחד ה' עליו מהדר גאון עוזו השוכן שם והי' משתחוה בביטול מכל וכל לפני פנימי' ועצמי' א"ם ב"ה כמ"ש לראות ולהשתחוות לפניך. והיינו מחמת שמקום בהמ"ק שמה הארת המל' איך שהיא אפשיטת מלבושהא. ע"כ מגלה היא להדיא את אור ההוי' המתייחד בה. וע"כ נק' בשם אוה"מ. והנה בוני הבית הזה ומקימי המשכן היו הלוים דוקא. והענין הוא ששרש הלוים הוא בבחי' גבורות. וכידוע דבנין המל' הוא מבחי' הגבורות דוקא. והם היו ממשיכים בבחינתם משר הגבורות שהוא בחי' בינה. וכמ"ש ועבד הלוי הוא דא בינה כידוע גם הוא דא עתיקא כמ"ש בזה"ק

ולהבין זה יש להקדים להבין מ"ש מקדש אד' כוננו ידיך שר"ל מקדש שהוא בחי' מל' ז נתכונן ע"י ידיך שהוא בחי' חו"ג דבינה. וידוע שמוחין לז"א הוא דוקא מנה"י דבינה. גם הנה ידוע המאמר דאבא דוקא בחי' חכ' יסד ברתא שהיא בחי' המל' וי"ל כ"ז. והענין הוא דהנה ארז"ל על פסוק במלח תמלח יכול תבינהו כבינה שנותנת טעם באדם פי' יכול שצריך ליתן כ"כ מלח שיתן טעם בבשר כבינה וכו' והרי זה בא ללמד ונמצא למד להבין ענין נה"י דבינה שנותן טעם באדם שהוא המדות בחי' ז"א. מענין המלח שנותן טעם בבשר להיות מתקיים כדבעי לי' לאורחא וביאור זה כי הבשר מצ"ע יוכל להתקלקל טעמו ויקבל סרחון. אבל כשמולחין אותו נכנס כח המלח בו, שהמלח עצמו אינו מקבל סרחון כי מלחא לא סריא. וכשנכנס טעם המלח ומתאחד בטעם הבשר שמוצא לגילוי אזי יהי' גם הבשר בערך זה שלא ישונה טעמו ולא יקבל סרחון וכמ"כ יובן בנה"י דבינה שנעשו מוחין לז"א. והענין ע"ד חסידות דהנה המדות בעצמם המה כפולים דהיינו שיש בכחו לאהוב ולירא את ה' הגדול והנורא. וגם יש אהבה זרה לאהוב הבלי עולם ולירא יראה זרה פן יחסר לחמו וכדומה. והיינו מצד שהמדות בעצמן הם כפולות וכידוע שיניקת הז' עממין הוא מהמדות וכמ"ש במק"א. אבל אור הבינה