חנה אריאל במדבר קמא

ואפי' הוא עושה בכח עצמו נאמן הוא וחפץ לבו יסכים על אמתת רצון העליון. וזהו בעבדי כלומר שהוא עבד נאמן לפני שאפי' עושה בחפץ לבו נאמן הוא ובמשה שהוא עניו מכל וגו' אפי' אינו עבדי מ"מ הוא אינו עושה כלום מעצמו לפי שאין עצמו ממש בגופו וטבעו נפרד כלל וכלל מן היחוד עליון דק"ש בעונתה הנ"ל. וז"ש להם מדוע לא יראתם לדבר וגו' פי' למה לא הרגשתם בחי' יראה כשבאתם לדבר במשה בהתכללות בו כנ"ל שמהראוי הי' שכשאתם מתקרבים אל מדריגתו יש לכם לירא מלדבר כענין מורא שבת הנז' בספרים דכתיב בו ודבר דבר שלא יהי' דבורך של שבת וכו' ולכן ויחר אף ה' בם וילך ונסתלק מעליהם. ומחמת זה היתה הצרעת דמרים שהוא סגירו דנהורא עלאה סילוק אור אבא כידוע במק"א. והעלי' והסילוק גורם אח"כ המשכה והורדה בתוס' עליוני' המדרי' עד שירגישו היראה מלדבר כשמתקרבים להיות במשה

ומעתה יש להבין ענין שלח לך לדעתך עפ"י מה שנת' כ"פ ענין פ' הארה דמשכן ודור המדבר ופ' העיקרי דא"י ובית עולמים שרחל היתה פב"פ והוא פ' העקרי. והיינו כמשנ"ת שגם טבע הגוף ונה"ט דישראל תתפעל ותתעורר ותתכלל באלקות הבורא ב"ה עד שקיום התומ"צ יהי' כמו ענינים הטבעיים דאו"ש ומו"מ שמאליו וממילא מתעורר האדם אליהם בלי צורך התעוררות מהשגה והבנה (משא"כ פ' הארה דדור המדבר לא הי' התפעלות אלקות הנ"ל כ"פ כ"א ע"י הכנת ראי' והסתכלות וכו'). והנה ודאי שהי' נבנה פ' זה מאתעדל"ע כאשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ וכו' אך נאה לדרוש בזה שדברי אהרן ומרים דפהק"ו הי' אתעדל"ת לדבור שלח לך מדעתך כי אין ספק שענין בנין הפ' העקרי כנ"ל בתיקון טבע הגוף ונה"ט שכפי סדר מדרי' השתלשלות הבריאה אין בגוף ונה"ט שום רמז הכרה בעצמו ענין האלקות. וכדי שאף עפ"כ יתפעלו מבחי' אברין דמלכא עילאה בקיום תומ"צ אין זה אלא בכח היחוד דכחשיכה כאורה וכמו כתיבת ה' אחד בקלף תפילין הנ"ל. כי טבע קיום המצו' בא"י גם הוא שאין הנה"ט והגוף מרגישים את אור האלקי הבא בהם לעוררם אל קיום התומ"צ. כמו שאין הדומם דקלף ודיו מרגישים את אחדות הבורא המצוי בכתבו ה' אחד. וכמו שקדושת מצות תפילין צריכה להיות בשעת אמירת ה' א' דק"ש בעונתה הנ"ל ואל"כ הוא כמעיד עדות שקר אף אם אח"כ יניח תפילין כנ"ל כמ"כ י"ל שכשוישמע ה' דברי מרים ואהרן וייטב בעיניו. וידבר אל משה שלח לך אנשים ויתורו. שהוא ג"כ בענין זה ממש. ונז"ל בההערות התימא מה הוא ענין לראות את הארץ הטובה היא וגו' אם ע"כ אין להם ארץ אלא היא מאי נ"מ בראי' לתור אותה ואמנם יש להבין את זאת ע"פ מאמר רז"ל מאן דאית לי' סעודתא ליכלא ביממא שיראה מה שהוא אוכל סעודה טובה. והטעם כי אין ראוי לאדם שיהי' בחי' מקבל לגבי נמצאי העולם (שעל כרחו של המקבל יש בו קצת ביטול אל המשפיע ואין הביטול ראוי לאדם אלא לגבי הבורא ב"ה ולא לזולתו כלל. אם לא שבגזרת הש"י נמצא הוא בבחי' מקבל ונוק' וכמ"ש בלק"א של ההמ"ג ובכ"ד). ואם אין רואה מה שאוכל אינו מרגיש ההנאה כ"א כשכבר בא המאכל בקרבו א"כ האדם הוא בחי' מקבל התענוג מהמאכל. אבל אם הוא רואה את המאכל מתעורר בחפצו אל עונג המאכל והסעודה הרי זה שכח עונג נפשו (שהוא עיקר הכח של כל המדות כמ"ש במ"א באריכות) בא למתענג בסעודה וה"ז בחי' משפיע דוקא כמו שמשפיע מתפשט עונג שבנפשו שבכח מדת חסדו להיטיב ולהשפיע לזולתו וככה מתפשט העונג למעשה אכילת הסעודה ועד"ז יש להבין גם ענין הצורך לראות את הארץ מה היא שע"י הידיעה וראי' יתעורר טבע האנושי מכח העונג שבנפשו להיות נמשך אל הכיבוש את הארץ בבחי' משפיע דוקא שהיא כחו של האדם עצמו כפי מה שהוא בגופו ונה"ט יש ודבר לעצמו. וזהו שלח לך לדעתך להביא את כת