חנה אריאל במדבר קכט

שהרי עכ"פ יהי' ענין העולמות מה שיהי' אם השכינה כבושה בגולה ח"ו מחמתן וא"י היות היחוד פב"פ. למה יש חדוה לפניו מחמת שהעולמות הן כלא. וזה יובן ממשל מי שנתקלקלו הדמים שבו ומחמת זה הוא מסוכן בחיי נפשו בגופו. שנותנים לו רפואה להוציא את פסולת הדמים וקלקולם לחוץ בפריחת אבעבועות וצרעת שיוצא בהן הדם שנתעכר. ונתערב בפסולת וליחות מעופשות והם ייבשו ויפלו מעליו והוא ישאר נקי ובריא. ואיש כזה שרואה שהרפואה פועלת בו כזאת לבו שמח ומצפה לישועה ורפואה שלימה. ואף שכמה טפי דמים יצאו לחוץ ולריק ולאבדון וגם טרם שייבשו ויפלו האבעבועות יש לו צער גדול מורגש בגופו עכ"ז לבו שמח בזה עצמו כי זו היא רפואתו שתביאנו לחיים שפויים. וכמ"כ שמה שגלו ישראל מעל אדמתן הוא למרק את עונותם ולכן אף שישראל נתונין בצרה ונטלה גאוותן הנ"ל מהם ועוד שנתנה לאוה"ע הוא יניקת הע' שרים שזהו כמשל יציאת טפי דם הנפש לחוץ ולריק. עכ"ז עוז וחדוה במקומו בבתי בראי כמו שהאדם שמח ברפואתו לעיני כל רואיו לפי שרואה שנצול מהסכנה. וכמ"כ הוא למעלה בבתי בראי שהן חיצוני' העולמות שהן אינן אלא גזירות שצוה ונבראו וקמי' כולא כלא. עוז וחדוה במקומו והנהגה מסכמת לרצונו ית' לעצמו. אך עכ"ז בכל צרתם לו צר כבי' והיינו בבתי גואי שהוא המכוון של ההנהגה והבריאה דבראשית. וכמשל שהצער של האבעבועות כואב לו ומרגיש הוא האדם בצערו, והיינו ותקצר נפשו בעמל ישראל כנ"ל. ועכ"ז עוז וחדוה במקומו בב"ב כנ"ל. וכ"ז הוא לפי שמדותיו של הקב"ה במהו"ע כבי' אינן בחי' התפעלות מעולמות כלל וכלל אלא גזירות בהנהגה לאחזאה דאית צדק ומשפט. דלאחזאה זה עלה ברצון לפניו שיהי' כן. ורק בכח גאוותן של ישראל המסתכלים במדותיו של הקב"ה דמהו"ע הנ"ל בהם יש גרעון ח"ו אבל לא במדותיו ממש כלל וכלל לא. וענין ההסתכלות הזה הוא בא לישראל ע"י המנורה וענין התפעלות אלקות הנז"ל בפהק"ו בא להם ע"י המשכן. וזהו אני הוי' אלקיכם להיות לכם לאלקים אני הוי' אלקיכם כמש"ל להיות תוך תוכם. אני ה' הוא כח המצות אלקיכם הוא בחי' התפעלות אלקי' דושכנתי בתוכם. ומובן מכל הנ"ל בפהק"ו שהוא כמשל מי שרואה פני המלך והמלך מראה לו פנים שוחקות שעי"ז כל כחותיו מתדבקים אל אור פני מלך שהוא מראה לו בפנים צהובות. ולא שמחייחדים עמו אלא שמשתעברים אליו. וזה בא לישראל ע"י המשכן. אמנם ההסתכלות דגאוותן של ישראל אינו בא להם אלא ע"י המנורה וגם אחר כלות משה להקים את המשכן ונחתא כלת משה לארעא וביאור ענין כלת משה הוא דלשון כלה הוא מלשון כלות הנפש בהתפעלות ודביקות אל מי שכלתה נפשו אליו. ומה שנעשה בכל ישראל בחי' התפעלות אלקות ושעבוד הכחות כנ"ל נק' בשם כלה סתם אבל מרע"ה שהוא הדעת עליון וכללי לכל ישראל וע"י נשנו המצות באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב כמש"ל פ' במדבר דהיינו שע"י דבר אל בנ"י (שאמר לו הש"י בכל מצוה) הביא בישראל בחי' גילוי כח המצות שנתן להם במ"ת בה"ס עד שיוכלו להתפעל מהם ובהם בבחי' הדביקות והתפעלות אלקיית הנ"ל והכח לעשות המצות בפו"מ לא הי' נמשך אלא מבחי' התפעלות שלהן (בין בהתפעלות הנר"נ בקבעומ"ש ודו"ר טבעיי' ושכליים בין בהתפעלות אלקי'). אבל מרע"ה שידע ד"ע כמ"ש בכ"ד הי' עשיות המצות בפו"מ נמשך אצלו מכח המצות עצמן ע"י הדעת מלשון הרגשה שהיו מורגשים לצאת אל הפועל ממש מעצמן בלא שום התפעלות וכידוע במעלת מרע"ה. ולכן לגבי' לא שייך כלל ענין התפעלות אלקי' ושעבוד הכחות שזה אינו אלא לקיים המצות בפו"מ והוא לא הי' צריך לזה כנ"ל ובודאי גם לו ע"ה הי' ענין המשכן דושכנתי בתוכם ושכינה וכלות והמשכת הנפש. ואצלו ע"ה א"א להיות כמו בחי' כלה סתם הנ"ל שנמשכת