הגהות יעב"ץ על תמיד כט:

בגמ' פרוכת עביה טפח כצ"ל וכן צ"ל במפרש:

שם ומאי נינהו כצ"ל:

שם דוקרי שפוד. תי' שפוד מוקף. ונ"ב נ"ל מלת שפוד היה כתוב בגליון פירוש למלת דוקרת שהיא כענין דקר נעוץ שהוא כמו שפוד:

שם מקטר מתוכן כצ"ל. ותי' מתוכן מוקף. ונ"ב גם מלה זו פירוש כתוב בגליון היא ר"ל שהקשר אינו עובר לפנים וכדמסיים תלמודא קטרי מגואיי ובטעם פסול הקשרים נ"ל משום שידוע כשהאש אוחז מקום הקשר הוא נפקע בכח משמיע קול נקטתו ומשליכו להלן מן המערכה בחזקה כנראה בחוש ושנינו גחלת שפקעה מע"ג מזבח לא יחזיר:

במפרש ד"ה ושלש מאות וכו' כמו שפירשתי. נ"ב לא ידעתי מה דעתו בזה ומה היה לפירושו בכאן כי לא נמצא אתנו פה שמא אינו רוצה לגרוס עוביה כלל. או גריס עביין. א"נ שתיהן נחשבות כאחת בלבד ועובי שתיהן היה טפח. ואכתי תקשי דהא גברא באמתא יתיב ולא יספיקו לו ד"ט. אלא מא"ל אינו דומה יושב למהלך. מה גם פרוכות הנדחקות ומתרחבות בהלוכו ביניהן משו"ה סגי ליה בד"ט. א"ה דלמא בג"ט נמי אפשר דאזיל בינייהו ותו י"ל דאתיא כמ"ד אמה של בנין [באמת בת] ששה והא נמי כדבנין הוי דפרוכת למחיצה נעשית. א"כ לעולם איכא ד"ט רווח ומסתגי לי' שפיר. ולרש"י בעגלות דקרשים (שבת צט א') אפי' בחצי אמה יכול אדם לעמוד כשדוחק עצמו אף בצד דבר שאינו נדחק:

ד"ה רב אחא בר יעקב וכו' היו מניחן וכו' מתניתין דהיו מביאין כצ"ל:

ד"ה בשלמא וכו' גבי עצים למערכה וכו' לשנים יוציא את המוח אלא ודאי אית ליה טעם קיטרי כצ"ל:

ד"ה ומי איכא וכו' היו רגילין וכרגילין כל כך כצ"ל: