הגהות יעב"ץ על שבת נה:

ועמרם אבי משה וישי כו'. נ"ב בעי טעמא. דהא בשלהי פע"פ משמע דאפי' מ"ש יעקב אע"ה שתי אחיות בחייהן נחשב חטא כ״ש עמרם שנשא דודתו. ובישי מצינו ג"כ במדרש הרהור חטא (וע' בקדושין פא:) ולכאורה הו"ל למחשב טסי ליותם מ"י (וע' בסוכה מ"ה ב') ובספר הזוהר בראשית (נ"ג א) קחשיב ליב"נ דלא מית אלא בעיטא של נחש וצ״ע. ותו קשה קרא דכתיב כי אדם אין צדיק וגו' (ועל תירוץ התוס' העירו המפרשים) וי"ל דהיינו דדייק קרא יתירא אשר יעשה טוב ל"ל. לימא אשר לא יחטא בלבד אלא ה"פ ודאי איכא טובא צדיקי דלא חטאו אך מ"מ בטוב שעשו לא נמלטו מחטא כענין ישי שלא חטא כלום ואף בפ״א שנתכוין לבא אל שפחתו נצל שלא חטא ובא על אשתו ועשה טוב. הרי עכ"פ מצד המחשבה יש חטא במעשה הטוב וכן הדבר בנשואין שקודם מ"ת כשל יעקב ועמרם טובים היו בודאי כי לא נזהרו עדיין רק שלא נמלטו מבחינת חטא בעתיד. או גם מצד הכוונה כענין יעקב שנתן עינו ביופי. זהו ש"ה אשר יעשה טוב ולא יחטא בטוב שעושה:

שם הרתעתה. נ"ב לשון נרתע לאחוריו והעי"ן שורש דוגמתו הרבה בתלמוד ענינו חזרת אדם לאחוריו ונמנע מלעשות מה שחשב מתחלה מחמת יראה. והה״א שמשית תמורת החי"ת (במלת פחז) בהיותם ממוצא א':