הגהות יעב"ץ על מגילה ז:

גמ׳ רבה שדר ליה למרי כו'. נ"ב נראה כי עשיר היה מרי ומיטיב עם רבה שעני היה כידוע (כמ"ש במ"ק כ"ח א') לכן כבדו רבה יקדמו בשלוח אליו תחלה. ואולי מרי זה היה גם המשתדל להעלותו לרבה לגדולה:

שם טסקא דזנגבילא. נ"ב ודאי רטיבא הוה דמעלי לכולא גופא (פסחים מ"ב ב'):

שם קם רבה שחטיה. נ״ב והא דאמרינן בפ"ס (סנהדרין ע') א"ת יין כי יתאדם שאחריתו דם וכה"ג טובא התם. ובר"פ הדר (עירובין ס"ה א') כל המתיישב ביינו כו׳. נ"ל שלא שחטו ממש אלא כ"ז הענין לפי שהיו שמחים מאד יכתיב בכל עצב יהיה מותר לכן עשה זאת להעציבן כענין שאמרו ר״פ א"ע (ברכות ל׳ ב׳ ל׳׳א א׳) דחזו לרבנן בדחי טובא כו׳ ובאחיזת עינים שחטו רבה לר"ז כדאיתא כה״ג פא״ט (חולין נ"ו נ״ז) כן אירע כאן שהרואים היו סבורים ששחטו באמת חרדה נפלה עליהם התעצבו ונאנחו כל שמחי לב. אף ר"ז נתפעל מהם לבש חרדה ונתעלף מרוב דאגה השוברת כל גופו של אדם ומת לבו בקרבו. לכן היה צריך לבקש עליו רחמים להחיותו. אבל דם ודאי לא שפך רבה (אף אם היה במאדים (כמ״ש בשבת קנ"ו א׳)) אלא כדאמרן וכדכוותה ס״פ ד"מ (סנהדרין ס״ז ב') דם ופרתא מי הואי: