הגהות יעב"ץ על כתובות סט.

זיל אימא ובשמתא כו'. נ"ב הוא דבר קשה. לא לבד ארב הונא דשמית כה"ג. אברא דרב ששת דקבלה מניה ועביד עובדא קשיא טובא דהא הו"ל זלזול רב בכבוד ת"ח ואינו רשאי לשמוע לרבו בכך ואפי' למלך לא כדילפינן (סנהדרין מט א') מקרא יכול אפי' לעבור עד"ת ישמע לו ת"ל רק. וצ"ע גם אם חל שמתא כהאי. אע"ג די"ל לא הוה זלזול גמור. דהא הקדמונים לא נתנו להם שום תואר המעלה וכבוד ונקטינן גדול מרבן שמו. אלא בדורות אחרונים חדשו תוארי רבי ורב א"כ הו"ל מדי דרבנן דחייל עלייהו שבועה ושמתא. מ"מ איהו לבזוייה איכוין. ובושת בכוונה תליא מלתא. וזילותא דצ"מ חמיר טובא כ"ש גברא רבה כרב ענן ואף דר"ע נמי לא שפיר. דבודאי ר"ה גדול ממנו היה. מ"מ נראה דלפחות קרוב למעלת ר"ה היה דתרוייהו תלמידי רו"ש הוו. ובוודאי לא בציר מתלמיד חבר הוה. ואמרינן נמי (ב"מ לג א') ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. איברא אשכחן לקמן (ע"ט א') דקרי לר"נ נחמן חקלאה:

רש"י ד"ה רב אשי מת כו' "בחייו". נ"ב נראה שט"ס וצ"ל "אחריו" אע"פ שישבתי הדבר בס"ד עשי"ע (סק"ן):

תד"ה תלה. תפורות כו'. נ"ב מפרש חיטי (ביו"ד) מלשון חייט וחוטין:

סד"ה ובשמתא. הכא שבידו. נ"ב צ"ל משום דמיתה לא שכיחא. וי"ל בין המנדה את עצמו למנדה את אחרים. וגם שלא מן הדין כמש"ל: