הגהות מאלפס ישן על בבא בתרא טז.

נ"ב אם:

נ"ב כך:

נ"ב כדאבהתי:

אינו כצ"ל:

צ"ל שלא:

צ"ל לי:

נ"ב והכל מודים בו:

נ"ב דהא יש לו עדים על כל שבע שנין כמו שפי' הרשב"ם:

נ"ב וז"ל הרא"ש ואע"ג דאמרי' לקמן וצריך למחות בסוף כל שלש שאני התם היינו טעמא שאם שתק ג' שנים נראה כחוזר מן המחאה אבל הכא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לחזור בו מן המחאה שאפי' אם יודה שהיתה המחאה שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבריו כלום לחוב ללוקח כדתניא בתוספתא וכו':

צ"ל שהוא:

נ"ב בתוס' שלנו כתוב ר"י ב"ר מרדכי הקשה קושיא זו. בס"א איתא הרשב"א:

נ"ב פי' שמא מכרו אבותיו לזה:

נ"ב ז"ל רשב"ם והלכתא כאביי כדמוכח הכא דאזיל הדר אמר ליה אין כו' דמשום שהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לחזור ולטעון כן. דיקא נמי דקאמר גמרא אמר ליה אביי ולא קאמר אביי אמר:

נ"ב קאי:

נ"ב פי' דסמיך עלה דאבהתי:

נ"ב כן מייתי בגמ':

נ"ב וזה לשון התוס' תימה ולהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי דגזלנותא ומיהו במיגו דאי בעי הוי מזמי להו ליכא להמנינהו דיראים להזימן פן יוזמו גם הם ונראה דמיגו במקום עדים לא אמרי' ועוד דמיגו לא יוכל לסייעם יותר מב' עדים ואפי' היה עמהם ק' עדים אינם נאמנים דתרי כמאה ועוד אומר ר"י דלא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה ע"כ:

נ"ב ביום:

נ"ב פי' וא"כ קשה דאמרי' מיגו בעדים:

כצ"ל דשני חזקה טובא קאמינא ולא הוי חוזר וטוען וכו' וכן איתא בנ"י וכן איתא ברשב"ם ולשון רשב"ם דכתב מהר"ם אינו שייך כאן אלא למטה אחר י"מ דאינו צריך כו':