הגהות הב"ח על רי"ף שבת כג.

נ"ב דהוא:

נ"ב לרב אסי:

נ"ב פי' ליטול ידיו במים היוצאים מהזיתי' שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא כדתני בתוספתא או מולגן במי זיתים ומייתי לה בפרק בתרא דע"ז דף ע"ה ע"א וכך כתב האשר"י ס"פ שלשה שאכלו סי' לב:

לית הלכתא כצ"ל:

כפיקרין וצפה אבל בודאי כצ"ל ותי' אלא נמחק:

נ"ב אחת אינו כו':

נ"ב כלומר שהרי באבן שעל פי החבית קי"ל כרב הונא דאמ' ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והתם במניח לכסות החבית לשעתא איירי מדאפליג עליה רב יוסף בפרק כל הכלים וקאמר לקולא לא שנו דצריך להטות את החבית ולא ניתן לטלטל האבן להדיא אלא בשוכח אבל במניח נעשה כיסוי לחבית ומגלה אותה כדרכה ולא קי"ל הכי לקולא אלא כרב הונא לחומרא דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור אלמא דאע"פ שהניחה לכסות החבית לשעתה אסו' עד שייחדנה לכך לעולם ודו"ק:

צ"ל לשעתא:

ומגיזי צמר דבעינן יחדן להטמנה אין ראיה דההיא בשל כו' כצ"ל: