הגהות הב"ח על רי"ף סנהדרין יז:

דתניא ר' אומר כי כאשר וכו' כצ"ל:

נ"ב מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש וכו' כצ"ל:

נ"ב לשון הגמ' ת"ש דתני רבנאי אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן י' וכולהו ישראל אף כאן י' וכולהו ישראל:

צ"ל היתה:

נ"ב להמריך את הלבבות:

נ"ב חבירו:

התיר הכתו' וכו' וכאן שיש כצ"ל:

נ"ב שצוה:

פרהסיא הוי ונבעלת כו' כצ"ל:

נ"ב היא:

נ"ב כוונת המחבר להוכיח דלאביי אפי' בג' החמורו' יעבור כל היכי דיכולין לכוף אותו על כך דאל"כ קשה למ"ד אל תקרי לבת כו' והא אסתר גילוי עריות הואי אע"פ שפירש תחלה דהמקשה לא דקדק ע"ז משום דלא ברירא ליה דרשא דאל תקרי לבת כו' מ"מ קשה לפי האמת למאן דדריש אל תקרי לבת כו' למה לא מסרה אסתר עצמה למיתה והלא ג"ע הואי דליכא למימר דס"ל לאביי דלענין ג"ע אמרי' הנאת עצמן שאני אלא דלענין פרהסיא לא מהני האי טעמא דסוף סוף חילול השם הוא ומש"ה קאמר אביי אסתר קרקע עולם היתה דמהאי טעמא ליכא אפי' חילול השם ומהשתא לא צריך לפרש דמשום דלא ברירא ליה דרשא דאל תקרי לבת כו' לא דקדק דאפי' את"ל דברירא ליה לא דקדק משום דמטעמא דהנאת עצמן שאני לא ה"ל ג"ע אלא דמ"מ פרהסיא הואי וקאמר אביי דמשום קרקע עולם לא הוי חילול השם נמי זה אינו שהרי בג' עבירות החמורות לא שרינן ליה משום הנאת עצמן אלא ודאי דלפי האמת דקאמר אביי קרקע עולם הואי הוי טעמא נמי דלא הו"ל אסתר ג"ע. אלא שהמקשה לא דקדק מזה משום דלא ברירא ליה כמו שפי' תחלה. אבל לרבא דלא ס"ל כאביי דקרקע עולם הוי טעמא להיתרא א"כ קשה למ"ד דאל תקרי לבת כו' והא אסתר ג"ע הואי דטעמא דהנאת עצמן לא מהני לג' עבירות. ופי' המחבר בסמוך דרבא לא ס"ל דרשא דאל תקרי לבת. ופי' זה דוחק שא"כ מאי קא מוכח מאביי שס"ל אפילו בג' עבירות החמורות יעבור כל היכי דיכולין לכוף אותו על כך דאל"כ קשה למ"ד דלא ס"ל הך דרשא ודלמא אביי נמי לא ס"ל הך דרשה דאל תקרי לבת ומאן דדרשא אל תקרי לבת אפשר דס"ל דאחשורוש לא נגע בה כדאיתא במדרש ולדידיה לא קשה מידי לא מג"ע ולא מפרהסיא. אמנם לפי ענ"ד דלפי שיטת המחבר לא היה צריך כלל לפרש דרבא לא ס"ל דרשה דאל תקרי לבת דזה דוחק. אלא רבא מפרש דעת המקשה דמטעמא דקרקע עולם היתה לא קשה מג"ע מאחר דקרקע עולם היא מהני לענין דלא מחייבא למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופא דוקא היכי דקעביד מעשה אבל לענין חילול השם משום פרהסיא לא ס"ל למקשה דמהני טעמא דקרקע עולם היא ולפיכך קאמר רבא דמטעמא דהנאת עצמן לא הוי נמי חילול השם לענין פרהסיא אבל לאביי ליכא לפרש הכי דפשיטא אם היתה דעת המקשה דמטעם קרקע עולם היא ליכא משום ג"ע אלא משום פרהסיא א"כ מאי קאמר אביי קרקע עולם היא וליכא פרהסיא וחולק על סברת המקשה בלי טעם וסברא ואיפכא ליכא לפרש דס"ל לאביי דדעת המקשה דמשום הנאת עצמן שאני מהני דליכא משום ג"ע אלא משום פרהסיא ולפיכך קאמר דמשום קרקע עולם ליכא נמי משום פרהסיא דהא כבר ביררנו דטעמא דהנאת עצמן לא מהני כלל בג' החמורות לכן צריך לפרש לדעת אביי דהמקשה לא דקדק מג"ע משום דלא ברירא ליה דרשא דאל תקרי לבת וכו'. אכן בתוס' נראה שדעתם לפרש שאביי מפרש דעת המקשה איפכא מדרבא וכדפי' ע"ש:

עצמן כצ"ל:

עצמן כצ"ל:

החמורות כצ"ל:

נ"ב כי בזה כצ"ל:

צ"ל עקרינן:

תי' לא נמחק:

אלימא דאמרי כצ"ל:

נ"ב לאו:

לא עקרינן כצ"ל:

תיבת הכא נמחק:

דר' צדוק דהתם מוכח נמי דיהרג וכו' מצית למימר דהתם כצ"ל: