הגהות הב"ח על רי"ף סנהדרין יא.

בשטעה כצ"ל:

נ"ב פירוש מדלא קאמר אלא אמר ר"נ כו' ע"כ דבמומחה דקאמר רב יוסף היינו ביש גדול ממנו ה"נ נפרש כן בדברי הרמב"ם והסמ"ג:

נ"ב דבר זה א"א שהדבר ברור שהרמב"ם והסמ"ג פוסקי' כמו הרי"ף בבבא קמאי ובבבא תנינא ודחו דברי רב יוסף ורב נחמן מהלכה לגמרי:

נ"ב כוונת המחבר לומר דשוין מומחה ושאינו מומחה באם יש גדול מהם מחזירים הדין ואע"פ דלכאור' משמע מכיון דרישא מיירי באינו מומחה וצריך לשלם מביתו אע"פ דקבלוהו ופשיטא דלפי הסברא היה לנו לומר מאחר שאינו מומחה ומצוי לטעות אם קבלוהו עליהם וטעה והיה לנו לומר לכל הפחות דהדין חוזר אפ"ה משלם דכיון דנשתדל לדין יחידי והוא אינו מומחה קנסוהו חכמים לקיים הדין ולשלם מביתו וכיון שמטעם קנס הוא היה לנו לומר דה"ה אם יש גדול ממנו נמי ישלם מביתו משום קנס אעפ"כ חוזר הדין דלר"נ לא תליא מלתא במומחה ושאינו מומחה כלל. ומיהו יש צד חילוק ביניהם כגון אם הוא מומחה שקבלוהו דאלו מומחה דלא קבלוהו הוה כמו שאינו מומחה אפי' בקבלוהו ומ"מ שוין ג"כ מומחה אפי' בדקבלוהו ושאינו מומחה לענין שאין בהם חזרה בשאין שם גדול והחילוק שביניהם מפורש כנ"ל וברור הוא שאין דעת המחבר כלל לחלק בין מומחה דקבלוהו לשאינו מומחה היכא דיש גדול מהם אלא בכל ענין חוזר הדין חדא כדפרישית דלר"נ לא תליא מלתא במומחה ושאינו מומחה ותו שהרי דעת המחבר היא לכוין גם דעת הרמב"ם והסמ"ג לדעת זו ובדבריהם מבואר שאפי' מומחה וקבלוהו או מומחה ונקיט רשותא מר"ג דחוזר הדין נמי אלמא דביש גדול מהם בכל ענין חוזר קאמר:

בדאין כצ"ל:

נ"ב פי' דכמו שאם היה מומחה לרבים פטור מלשלם כן הדין נמי אם לא היה מומחה לרבים רק דגמיר ולא סביר והיינו שאינו מומחה אלא שנטל רשות מר"ג וכן באינו מומחה ולא נקיט רשותא אלא שקבלוהו עליהם בין לדין בין לטעות פטורים מלשלם דהא דאמר רב האי מאן דבעי למידן וכו' בכל ענין קאמר אפי' שאינו מומחה וכן ממאי דקאמר מצי למימר כי קבילנא אדעתא למידן ד"ת משמע להדיא דכל היכי שקבלוהו בין לדין בין לטעות פטור וכן פסק גם הרא"ש. אמנם במה שפסקו דהיכי דנקיט רשותא מר"ג פטור אפי' אינו מומחה הרי"ף חולק ע"ז כמ"ש לקמן בביאור לדברי הרי"ף בבבא רביעאה ע"ש. והמחבר כתב פסק זה לפי דעת שאר מפרשים שפוסקים כרב יוסף וכר"נ דלא כהרי"ף ומש"ה צריך נמי לפרש דפסק זה איירי דוקא בשאין גדול מהם שאלו יש שם גדול מהם אפי' בדנקיט רשותא מר"ג חוזר הדין כמ"ש המחבר בסמוך דגם הרמב"ם שפסק שחוזר הדין היינו דוקא ביש גדול ממנו ומבואר ברמב"ם דאפי' בדנקיט רשותא מר"ג חוזר הדין אלמא באם יש שם גדול חוזר הדין אפי' במומחה ונקיט רשותא או מומחה וקבלוהו כמו שמבואר שם ברמב"ם ומק"ו שחוזר הדין באינו מומחה ונקיט רשותא או אינו מומחה אפי' בדקבלוהו בין לדין בין לטעות. זאת היא דעת המחבר ודו"ק:

נ"ב בין לדין בין לטעות:

נ"ב ולא קאמר דפטור אתה משום שהוא מומחה לב"ד אלא משום שהוא היה סמוך וכצ"ל:

נ"ב תימה מה בכך שאינו מומחה סוף סוף לא נתכוין להזיק. ועוד תימה שהרי גם אאינו מומחה כתב הרמב"ם שלא נתכוין להזיק שהרי תחלת בבא זו היא בלשון זה כל דיין שדן כו' ע"ש אלא הדבר ברור שמ"ש הרמב"ם שלא נתכוין להזיק אין זה עיקר הטעם לפוטרו מתשלומין שהרי בנזקין עשה הכתוב שוגג כמזיד ואונס כרצון כדדרשינן בב"ק (דף כ"ו ע"ב) מפצע תחת פצע אלא מפני שהרמב"ם ז"ל כתב כל דיין כו' ואתא לרבות דוקא מומחה בדלא קבלוהו או שאינו מומחה וקבלוהו אבל שאינו מומחה ולא קבלוהו לאו בכלל דיין הוא אלא בכלל בעלי זרוע הוא ואפי' טועה בדבר משנה חייב לשלם שזה כמזיק בידים הוא ומתכוין להזיק הוא ולפיכך דקדק וכתב משום שלא נתכוין להזיק לומר שאין בכלל זה בעלי זרוע אבל עיקר הטעם דטועה בדבר משנה דפטור מלשלם הוא משום דלאו מידי קא עביד ולא הוה דין כלל ודו"ק:

בעיניו כצ"ל:

נ"ב או שאינו יודע להכריע:

נ"ב ל"ש טעה בדבר משנה:

נ"ב ע"כ לשון הטור בסי' כ"ה:

נ"ב נמי:

נ"ב נחמן:

ומדלא כצ"ל:

נ"ב הוא:

נ"ב לא:

נ"ב קאמר:

צ"ל דיין:

כדקאמרינן וכו' על פיו כצ"ל ותיבת בנו נמחק (וי"ג שם כנו):