הגהות הב"ח על רי"ף מנחות א.

נ"ב בתו"כ דריש לה אמור אל הכהנים ומייתי לה בפ"ק דקדושין דף לה:

נ"ב פלוני:

נ"ב פ' האשה רבה דף פט:

נ"ב בתו"כ דלעיל ומייתי לה בפ"ב דיבמו' כב:

נ"ב אפשר שבא ליישב דמנ"ל לדרוש על הקטנים דלאו בני חיובי נינהו דלמא דוקא להזהיר בית דין על הגדולים וקאמר דגלי לן קרא דכתיב הכהנים בני אהרן ולאו ילפותא גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא ודוק:

צ"ל תניא:

בדא וכשאין כו' אבל כו' לא בדא ושאין כבודו לכך כו' כבודו לכך לא בדא והנשיא כבודו לכך כו' כצ"ל:

רבי ינאי כצ"ל:

צ"ל לכך לא בדא כלומר דאי כו' לא יספיק בזה כדקאמר כו' כצ"ל:

צ"ל לכך כו' כבודו לכך:

נ"ב ופשט דחייבי' ליטמא לי':

נ"ב כלומר שנמצאו שם ישראלים הרבה שרוצים להטפל בקבורתו אפ"ה נקרא מת מצוה מאחר שאין הקרובים רוצים להטפל בו ומפני שקשה להרמב"ן למה יקרא לזה מת מצוה גלל כן פירש דלאו דוקא קריא ולא ענו לה קאמר אלא מילתא בעלמא קאמר דאפילו היא בעצמה קוראה אין אחרים עונין אותה ומכ"ש אחרים שאין קרובי' וכיון שקבורתה בספק ובייאוש הטילוה חכמים עליו אפי' כשימצא אחרים שרוצין להטפל בו. והרא"ש נחלק על זה דדוקא כשאין מיטפל בה שום אדם אבל כשימצא אחרים להטפל בו אין זה מת מצוה ודוק:

צ"ל שהבעל:

המשפחה כו' הוסבה אצל הבעל החי כו' כצ"ל:

צ"ל והיינו:

השתא יש לומר באחרים מטמא באבוה כו' כצ"ל:

נ"ב דוקא:

בעלה הכהן שנפטרה אשתו בביתו קרי לבני משפחתה כצ"ל:

נ"ב היה.

צ"ל מתנות:

נ"ב לשון הגמ' פ' עשרה יוחסין וחלוצה דרבנן. והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא:

נ"ב דמדאורייתא:

נ"ב וכן נראה דעת הטור שבאו"ח בהלכות שבת כתב דאין ב"ד מצווין להפרישו ולענין טומאה פסק דמחויבים להפרישו וכבר השיג הרשב"א בתשובה סימן קכ"ח על סברא זו ופסק דלעולם בכל איסורין א"צ להפרישו אלא שלא לטמאו בידים וכן פסק הסמ"ג בלאוין סימן ס"ה וסימן קמ"ח וסימן רל"ד ע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

נ"ב עי' במ"ש הרב בפ' זה בורר שהביא דברי הרמב"ם שאין מטמאין אותה בעל כרחה והביא גם ראיה לדבריו: