הגהות הב"ח על רי"ף כתובות כט.
Hagahot HaBach on Rif Kesubos 29a (Hagahot HaBach on Rif Ketubot 29a) · הגהות הב"ח על רי"ף כתובות · free full Hebrew text
Open in the reader →נ"ב גם הסמג בעשין ע דף קמ"ז ע"ג נפלא על הרמב"ם מכח תוספתא זו ע"ש ולי אין משם השגה דודאי לרבי יהודה דהלכתא כוותיה ופליג ארבנן ואומר בזמן שבסתר כו' דנוטל הוא מפני צערו שנצטער עמה וכדגרסינן בירושל' שהביא הרשב"א לעיל א"כ לדידיה אם חבל בה הבעל עצמו אינו נוטל שהרי הוא ציער את עצמו אלא לרבנן דאמרי בין שחבל בה הוא כו' דלית להו הך סברא דמפני צערו שנצטער עמה כו' אלא ס"ל הרי זה כשאר נכסים הנופלים לה ולכך דינם ממש כשאר נכסים דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות מן הכל. אבל ר' יהודה ס"ל דחלקו נוטל מפני צערו ולכך נמי אוכל פירות גם מחלקה בשביל צערו וממילא כשחבל בה הוא לית ליה ולא מידי שהרי הוא ציער את עצמו. ומעתה כשנפרש לרבנן דקאמרי בשתה ופגמה שלה היינו הקרן דוקא ולא הפירות צ"ל מאי דכתב הרשב"א דיש נותנין טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן היינו לומר לענין שלא הוה ליה לבעל ליטול חלקו שהרי מן הדין כל הקרן שלה הוא וע"כ לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשת' ומצטער בפגמה והלכך כשהוא בעצמו חבל בה שהוא ציער את עצמו אינו נוטל כלום אפילו פירות שאין זה כשאר נכסים שנפלו לה ודו"ק. וכל זה כתבתי למאי דכתב הרשב"א דיש נותנין טעם לדברי הרמב"ם דדינא קאמר אבל נ"ל דהרמב"ם לאו דינא קאמר דודאי מדינא אין חילוק בין חבל בה הוא לחבלו בה אחרים וכדאיתא בתוספתא אלא הגאונים שאחר התלמוד דנו כן ולאו מדינא אלא קנסא שקנסו אותו שאין לו כלום וגם אינו אוכל פירותיה. וזהו שכתב הרמב"ם בסוף דין זה וכזה הורו הגאונים למימרא דאין זה דין התלמוד כי אם הוראת הגאונים ואע"פ שהראב"ד כתב שהגאונים לא הורו כן כי אם במה שמתחייב לה חלקה בבשתה ובפגמה וכן העתיק הטור באה"ע סי' פ"ה. הרמב"ם סובר שהגאונים הורו כן אף בחלקו וס"ל דקנסו אותו לגמרי ולכך כתב הראב"ד ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל כו' כנ"ל:
נ"ב ול"נ ליישב דעת רש"י דאע"ג דהלכה כאדמון מ"מ מודה אדמון כשפסקה היא על עצמה דתשב עד שתלבין ראשה דכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ושאר גאונים ולכן פי' משנתינו דלאו דוקא כשהאב פסק דכופין את היבם לחלוץ או ליבם אלא אפי' כשפסקה על עצמה וכדקתני בסיפא פסקה דאם היה בעלה חי לא הוה כייפינן ליה אלא תשב עד שתלבין ראשה אם לא יתנו לו מה שפסקו לו מ"מ לגבי יבם כופין אותו לומר חלוץ או ייבם משום דגם היא יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' דלפי הטעם אין חילוק בין פסק האב לפסקה היא על עצמה לעולם גבי יבם כופין אותו. גם בהגהת אשר"י בשם מהרי"ח כתב כדברי רש"י וצריך לפרש דעתו ג"כ על האופן שכתבתי יע"ש: