הגהות הב"ח על רי"ף כתובות טז:

נ"ב פי' דמוציא עליה שם רע שזינתה בבית אביה:

דתידון כצ"ל:

לבתך כצ"ל:

לגאון פי' מלקות כצ"ל ונ"ב עי' בנ"י סוף ואלו הן הלוקין והעיקר בערוך ערך מרד:

אבל מי שעובר כצ"ל:

נ"ב שאומרי' לו עשה:

וכן מי שעובר כצ"ל:

נ"ב נמצא בביאורים על שם מהרא"י בפרשת תצא וז"ל משמע בגמ' דבי"ג היה יוצא מכדי רשעתו אלא שהתורה קנסו עוד בכפלים והטעם לפי שהשיעור הוא לפי מספר השנים כי בן י"ג הוא בן עונשין בב"ד של מטה ולפי שבב"ד של מעלה אין עונשים אלא מבן כ' לכך גם המלקות של מעלה הוא במספר ששים וכדאיתא פ' הפועלים דמחיוה לאליהו בשתין פולסי דנורא ומכאן יש ללמוד דמכת מרדות אינו אלא י"ג הכאות כמנין תי' והוא רחום וגו' דהמלקות שתקנו חכמים על דבריהם אין להם רשות להוסיף לקנוס יותר מכדי רשעתו דקנס לקנס לא עבדינן ע"כ אבל בתשובת הריב"ש סי' צ' כתב בשם התוס' שאף מספר מכות המרדות הם במספר של תורה אלא שאינן חזקות כמותן אלא שלדעת הרמב"ם המכות המרדות אין להם מספר אלא לפי ראות ב"ד לתוכחות מוסר לפי חומר הדבר שעבר בו וגם כתב שם כסברת הר"ן דדוקא על עבירה נמשכת היו מכין אותו עד שתצא נפשו אבל אי עבר זמן המצוה לא. נראה מדבריו שגם הרמב"ם סובר כן ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ם שכתב בפ"ו בהל' חמץ במי שאכל מצה בע"פ היו מכין אותו עד שתצא נפשו דאלמא דגם כשעבר זמן המצוה כן הדין. נוסחא מוטעת נזדמנה להרב דבנוסחות דידן בהל' הנ"ל כתב בסתם היו מכין אותו מכת מרדות גם דברי הגאון כן מפורשין דדוקא בסוכה ולולב הוא שהזכיר היו מכין אותו עד שתצא נפשו ובעובר על דברי חכמים הזכיר בלא מספר ובלא אומד ולא אמר עד שתצא נפשו ודו"ק:

נ"ב נמי:

אלא כצ"ל:

אלא דברי כצ"ל:

נ"ב וכן פי' התוס' וע"ש:

ואף כצ"ל: