הגהות חוות יאיר על בבא מציעא ל.

משמע דלא הוי טעם שחייב משום זה כי מצי לוקח למימר סבור הייתי שמחויב אתה לקיים המקח ומ"מ צ"ע די"ל דאיהו דאטעיה אנפשיה דה"ל לחוש שיאבד המעות והיה לו לילך עמו לדין ולכן כל היכא דליכא מי שפרע כגון הניח משכון על המעות או שהמוכר נתאנה שתות ויותר פטור ודו"ק:

לפי זה בהניח הלוקח משכון וחזר בו המוכר וא"ל טול משכונך ונאנס פטור שהרי אין כאן מי שפרע:

משמע דמ"מ אחר שקיבל עליו המוכר מי שפרע אפילו הוציאם פטור עס"ס קצ"ח:

דליכא שתות כו' אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא: